היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים.
הָלַכְתִּי כְּדֵי לָשׁוּב
לֹא מַתְאִים לִי יוֹתֵר חוֹר הַמַּנְעוּל
נִגְּפָה רַגְלִי בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל
הֵד מַשָּׂאִי חָזַר אֵלַי חָלוּל
איזו ילדה גידלנו, שהשם יעזור לנו. אם היא ככה עכשו מה יהיה כשתגדל. השאלה מתכדררת ביניהם. מה יהיה כשתגדל. איך תגדל. מי יגדל אותה. מי לא יגדל אותה.
השאלה מהדהדת במוחה, והיא מרגישה שהיא נהיית אדומה כמו הרימון. יש מצב שהיא מתפוצצת, ואלפי זכויות יתפזרו לכל עבר. אז זה מה שהוא רוצה? אשה מלאת זכויות אבל מנותצת לרסיסים?
מה כותבים על מצבה? היא היתה אלופה בניסוחים. את כל התכניות בסמינר כתבה. אפילו זכתה בתחרות הסיפור הקצר בגיל הרך של חמש עשרה. בשלב מסוים
אַל תַּפְנֶה אֵלַי
חָמוּד שֶׁלִּי
אֶת גַּבְּךָ
זֶה שֶׁטָּפַחְתִּי עָלָיו
היא צריכה למצוא איזו מטפלת משפחתית או תרפיסטית שמתמחה בילדים פרודים. הילדות שלה פרודות מאביהן, וכשהוא בא והיא הולכת הן פרודות ממנה. החומר המשפחתי המגבש נמס והתאדה, ובאופן כללי הן פרודות פרודות, אוסף אורגניזמים שנע באותו חלל. לא משפחה. היא חייבת הדרכה אבל אין לה כסף לזה.
כל זה השתנה כשהרקמה המשפחתית נפרמה סופית, באופן בלתי הפיך, לשני חלקים. יחד איתה, נקרע גם הפתיל שחיבר בין שירה לבין אלוקיה. לא היתה לה דמעה, לא היתה לה תפילה, לא היתה לה מילה. רק סידור פתוח ושפתיים ממלמלות שברי הברות יבשות
הַחֲלוֹם שֶׁלִּי,
(חַד הוֹרִית, גְּרוּשָׁה בְּלַעַ”ז)
הוּא חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט:
לִמְצֹא חִבּוּר.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’