בין הזמנים

היא צריכה למצוא איזו מטפלת משפחתית או תרפיסטית שמתמחה בילדים פרודים. הילדות שלה פרודות מאביהן, וכשהוא בא והיא הולכת הן פרודות ממנה. החומר המשפחתי המגבש נמס והתאדה, ובאופן כללי הן פרודות פרודות, אוסף אורגניזמים שנע באותו חלל. לא משפחה. היא חייבת הדרכה אבל אין לה כסף לזה.

כל זה השתנה כשהרקמה המשפחתית נפרמה סופית, באופן בלתי הפיך, לשני חלקים. יחד איתה, נקרע גם הפתיל שחיבר בין שירה לבין אלוקיה. לא היתה לה דמעה, לא היתה לה תפילה, לא היתה לה מילה. רק סידור פתוח ושפתיים ממלמלות שברי הברות יבשות

הַחֲלוֹם שֶׁלִּי,


(חַד הוֹרִית, גְּרוּשָׁה בְּלַעַ”ז)


הוּא חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט:


לִמְצֹא חִבּוּר.

ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל.

מבולבלת הייתה שלא כהרגלה. אולי, למרות גילה המבוגר, עוד תהיה שוב בהריון? תשעה חודשים תישא אותו בגבורה, ואז, תגדיל לעשות ותיתן אותו לחנה. אולם הרהורי שווא ידברו, זו הצעירה, כבר תלד לבד.

כּוֹפֵף רֹאשְׁךָ


בְּנִי


וְאַנִּיחַ יָדָי


יָמִין וּשְׂמֹאל


בִּלְטִיפָה

היא תלך לבד לחדר לידה. כולם ייאבקו בה. הילדות ינתקו אתה קשר, יתנכרו. יאשימו. היא תסיים את החיים זרוקה בבית מאובק, בודדה וגלמודה. היא תמות ואף אחד לא יידע. היא לא תחסר לאיש. ימצאו את הגופה שלה רק בגלל הצחנה. יגייסו מניין בתשלום ללוויה שלה.

מאז הערב ההוא, כששבה עם העגיל, היא לא הפסיקה למלמל את זה לעצמה בלופים, כמו מנטרה. אני טובי. אחראית למעשי. לא עשיתי שום דבר רע. הסימנים הבאים הגיעו בשטף, ברורים יותר, זועקים לכל מי שרק היטה אזנו. אני טובי! ככה טוב לי!

נוֹהֶגֶת בִּרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים


צְלָלִים רוֹחֲצִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת אוֹר


יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ לָנוּ בַּיִת אַחֵר


לָגוּר בּוֹ. לְגָרֵד


שִׁכְבַת יוֹם