הלילה בולע את רעם המדון המתגלגל ביניהם, את גרונותיהם האוזלים. החושך מכסה על עיניה הדומעות, על פיו המתעוות. היא מהדקת צעיף. הוא רוכס מעיל. מבטם פונה קדימה, אל הרכס שמעבר לעמק. לבם פונה לאחור, נובר כעסים ישנים, מנער אותם, מהפך בהם, נותן בהם סימנים.
רגע אני יושבת בהלם קפוא והעולם עוצר, ואז אני פשוט מוכרחה לראות מי הדוברת. אני קמה מכיסאי, מעיפה מבט חטוף לאחור. יעלי עומדת שם, הדורה כתמיד, מדברת עם נועה. ככה גיסתי מרכלת עלי עם בת הדודה שלה.
זוֹכֵר?
הָיִינוּ מְדַבְּרִים פַּעַם
קַוֵּי טֵלֵפוֹן נִמְתְּחוּ בֵּינֵנוּ, רוֹטְטִים בְּצִפִּיָּה
הַמִּלִּים הָיוּ מִתְגַּלְגְּלוֹת לְחֵיקֵנוּ
את הערב תפקדו ביחד. היא על ארוחת הערב. הוא על מקלחות. הילדות לא שאלו כלום והם לא אמרו שום דבר. צהלולי הערב התנגנו כאילו הכל בסדר והיא חשבה לעצמה, אולי זה גנטי. אולי הורשתי להן את הנטייה לשתוק שתיקות מקולקלות.
אני גולדברג – הר זהב, חה-חה-חה. הכול בחדר הזה, גם הבן שלי עם אשתו… שיקצע, ברור; וגם השייגעץ – זה הוא לומד על הפסנתר. הוא יתאכזב שלא כיוונת. אסביר לו שאני אשם… אבל תבוא לסעודה בשבת.
מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.
“הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שיצא ממך?”
הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.
“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.
מַעְפִּילָה בָּהָר
נֶאֱחֶזֶת בְּקִרְעִי מַפּוֹלוֹת
בַּחֲרִיפוּת הָאֲוִיר הַדָּלִיל
הַבּוֹדֵד בִּגְבוּל שָׁמַיִם
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’