את הערב תפקדו ביחד. היא על ארוחת הערב. הוא על מקלחות. הילדות לא שאלו כלום והם לא אמרו שום דבר. צהלולי הערב התנגנו כאילו הכל בסדר והיא חשבה לעצמה, אולי זה גנטי. אולי הורשתי להן את הנטייה לשתוק שתיקות מקולקלות.
אני גולדברג – הר זהב, חה-חה-חה. הכול בחדר הזה, גם הבן שלי עם אשתו… שיקצע, ברור; וגם השייגעץ – זה הוא לומד על הפסנתר. הוא יתאכזב שלא כיוונת. אסביר לו שאני אשם… אבל תבוא לסעודה בשבת.
מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.
“הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שיצא ממך?”
הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.
“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.
מַעְפִּילָה בָּהָר
נֶאֱחֶזֶת בְּקִרְעִי מַפּוֹלוֹת
בַּחֲרִיפוּת הָאֲוִיר הַדָּלִיל
הַבּוֹדֵד בִּגְבוּל שָׁמַיִם
אין לה כוח לפתוח את הלב ואז לשמוע הסברים או להתאכזב שהוא לא אומר שום דבר. אסור לה להתבלבל מקפה אחד וכמה שורות חיפוש. היא והוא בבעיה קשה. אולי הם לא צריכים לא יועץ ולא מטפל. אולי הם צריכים עורך דין.
עכשו אני מזכירה לה נשכחות. מספרת איך שמנו את כל מה שעשתה בתיק, מראה את הדף שכתבנו ביחד, בעברית ובערבית, על כל תכשיט. הלכנו לז’ולייט אבל לא הספקנו להגיע. עברנו דרך אליהו, התעכבנו אצלו. איך טעיתי לחשוב שהפנים שלה ילכו ויתבהרו עם כל מילה שאומר? אני רואה איך היא תופסת את הראש בשתי ידיים.
היא אמרה לו שהיא מצטערת. נכון שאי אפשר להמשיך לסובב את הילדות בכחש, אבל היא לא רואה איך הם מנהלים אתן שיחת ‘זה לא אתן זה אנחנו’ או אומרים ‘החלטנו ביחד לגור בנפרד’ וכל שאר פניני הלשון ותעתועי הסמנטיקה שהציע היועץ. שלמה במפתיע הסכים אתה, גם הוא לא רואה איך.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’