סיפורים בהמשכים

מה הסיפור שלה. מה באמת הסיפור שלה? היא יכולה לקחת את הטלפון ולדווח שהכל בסדר, שהיא יודעת איפה שלמה, שאין מה לדאוג. אבל לא. היא לא רוצה שרינה תדע את זה. היא לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל היא לא רוצה. רוצה שרינה תמשיך לדאוג ותמשיך להתקשר ותמשיך לרצות את מה שהיא לא רוצה.

תודה חני, היא אומרת. ממתי הפכנו להיות כל כך מנומסות? ובלי קשר היא ממשיכה, “דיברתי עם ציטרון, אני עוזבת את המשרד בסוף החודש.” מאיפה זה נפל עלי? אני שותקת. אין מקום שמלמד אותך להגיד את כל מה שבין ‘חלב בבקשה’ ל’אני עוזבת’?

היא שומעת תזוזות וחריקת דלתות וטפיפות רגליים ממהרות. היא מלווה את קפלן במסעו. רעש צפירות מחליף את נעימת הלימוד. אני בחוץ, הוא אומר לה.
תתקשר לשלמה בבקשה ותשאל אותו איפה הוא.

אני יושבת מולה. פנינה שותה ורק מסתכלת עלי, מנסה לקשר בין המהדורה הנוכחית לזו שהיא מכירה מהפגישות היזומות שלנו. מה היא מתפלאת? לרופא בפרדס כץ היא יוצאת עם החלוק הזה שלה שחסר בו כפתור?
אני מבחינה איך המראה שלי עוצר אותה מלדבר. “חכי רגע,” אני אומרת. בחדר השינה אני מחליפה לפאה ומסתכלת במראה.

אחרי יום שלם של מחשבות מעגליות ותחזיות עגומות מצאה את עצמה מתקשרת לרחלי. רחלי לא יודעת שום דבר. רחלי חיפשה אותה לפחות פעמיים בשבוע האחרון. היא תחזור אליה, מה יכול להיות? רחלי עונה אחרי רבע חיוג וצועקת עליה לאן היא נעלמת ומה זה צריך להיות ולמה אי אפשר להשיג אותה.

אני נשארת חסרת מילים. מאותה נקודה עם אמא, אני וחנוך המשכנו לכיוונים אחרים. אני נסגרתי, דיברתי אתה רק שיחות שטחיות. היא לא פתוחה למשהו אחר, אל תבלבלי לה במוח, אמרתי לעצמי. חנוך שוטף את הידיים, עובד בלי לפטפט, מקבל את הכללים והולך לקראתה.

היא מעולם לא שמעה על אברך שנטש את המשפחה שלו. כלומר, חוץ מאלה שמעגנים נשים תוך כדי דיוני משמורות וגירושים. סתם אברך שנעלם ולא עונה לטלפונים היא לא מכירה.

בלי להסגיר את עצמי אני עוקבת אחריו, גבי אליו. אני מלקטת את כל הסימנים לכך שהוא לא מקשיב – קצב האכילה שלא משתנה, רעש דפי עיתון הנהפכים. אם רק היה מניח על השולחן את המזלג, הייתי מרגישה אחרת. אני מתכווצת מבפנים.

אני כן, היא ממהרת לומר. אין לה מושג מה שולמית אמרה. שולמית שולחת אליה את המבט המפקפק עם הקמט במצח. כמה היא דומה לשלמה. היא לא תצליח לגדל ילדות שמזכירות בעל שלא נמצא.