בין הזמנים

חמישה שלבים לאבל, טוען המודל של קובלר-רוס. במוצאי שבת, ארבעה מתוכם נמסים ביחד, מטביעים אותנו בעיסה אפוקליפטית, תחושה שהפכנו לסטטיסטים בסרט אימה ביזארי.

אסור לחשוב ככה. כאילו שהיא מבינה יותר מהקדוש ברוך הוא. מה זה אומר עליה, אם דבר כזה שטותי כמו תיק מפיל אותה? אסור להתבטא ככה. כל מה שה’ עושה הוא נכון. על אבא לא שואלים שאלות. הכל הוא עושה לטובה.

כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”

חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.

היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור.

יש הערב חתונה של בת השדכנים שלנו. והפעם אני מארגנת את הילדים לבד. הנה, רונית, אני עושה את שיעורי הבית שלי באופן מושלם. נתי לא יעזור לי. בזמן שאני אתארגן עם הילדים בעצמי, הוא ישתה קפה, או יקרא עיתון, או יעשה כל מה שמתחשק לו. הוא יתארגן בעצמו, וכשאני אסיים נצא לדרך.

רוח קלילה נשבה והשיר של אביתר בנאי התנגן לי בראש. לרגע תהיתי אם יש לי סיכוי להינצל. ואיך יהיה לך סיכוי? הראש שלי אמר. את לא מרגישה, את לא מחוברת, לא משנה מה תתפללי הוא לא יאמין לך.

למה באמת לא באה לכאן קודם? לא היה לה זמן. אבל זה היה יותר מזה. הרי היתה לה הספריה של הסמינר. פעם פעמיים ירדה לשם, סרקה את המדפים, ניסתה להתמכר כמו בבית הספר הקודם. אבל לא הצליחה. כאילו אי שקט בער בה, כאילו כבר לא יכלה להילכד בפיתיון שהספרים זרקו לה.

לַסְּלִיחָה שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת


וְלוּק שֶׁל חֲלֻדָּה


בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי הָעֲיֵפוּת מֻתֶּכֶת


הַכַּוָּנָה חַדָּה כְּמוֹ כְּתַב חִידָה