בין הזמנים

אני קצת חלוקה על ההגדרה של חסד של אמת, ולא רק עליה. בעצם, אני ממש מקווה שלא מדובר פה בסיפור של חסד של אמת, ושכולם בריאים וקיימים וחזקים ומסוגלים לומר תודה. לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילם. אני גם מקווה מאוד שהתיאורים שלה על המשפחה הקורסת לא נכונים, או לפחות לא קורים רק בגלל בעיות שלום הבית שלהם.

אבל גיטי כבר לא היתה שם, לא טרחה לחכות לשמוע את כתב ההגנה על החברה המקולקלת שלה. המשיכה אל החבורה שלה, וחלקה אתן כמה מילים, והן סובבו את הראש אינסטינקטיבית לעבר רננה, וכשראו שהבחינה בהן הפנו מיד את הראש חזרה.

הָעוֹלָם הַמְּדֻיָּק, בַּעַל הַנִּסָּיוֹן, הֶחָכָם וְהַוָּתִיק


הַתַּרְבּוּת הַמִּצְטַבֶּרֶת כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁלֶג


חָכְמַת הַדּוֹרוֹת, מִשְׁפָּחוֹת עֲנֵפוֹת


טִינוֹת וַאֲהָבוֹת בְּרִבִּית דְּרִבִּית

אולי אני מכורה לנתי? אולי אני בכלל צריכה לעבור קורס גמילה ממנו? המחשבה הזו מצחיקה אותי עד מאוד. נוח לי להרהר בה, למרות שאני מבינה שהתמכרות היא דבר רע, ולמרות שראיתי לאחרונה עד כמה הטיפול בה כואב, עמוק וקשה.

המנחה התורן ביקש מכל אחד לדרג מאחת עד עשר כמה הוא מרגיש בעל חוסן. יפית הוסיפה, או מרגישה. והמנחה אמר, כן כן. מרגיש או מרגישה. בעל או בעלת. והיא חשבה בעל. בעל חוסן. זה מה שהיא מרגישה. כלומר, רוצה. מישהו חזק שיישא אותה, שתישא אליו עיניה מאימת החיים. כל אימת שהחיים.

לא, זה לא לאכול בשוק. היא יושבת עם חברה ליד שלחן של מזנון. וחוץ מזה, מה ההבדל בין לשתות אייס קפה בקשית לבין ללגום מים מבקבוק? היא פשוט לא מכירה את החויה הזו. אף פעם לא היו לה חברות לשבת אתן ולחלוק אייס קפה.

“לא, ליבי’לי,” אבא חייך כמו מישהו שגילה סוד ולא מגלה שגילה אותו. “אני רוצה להפסיק לעשן. וכשמישהו מפסיק לעשן, כואב לו הראש ויש לו סחרחורת והוא עצבני. בגלל זה,” הוא לחש לי באוזן, “בגלל זה לא רציתי שתבואו. פחדתי שלא תהיה לי סבלנות. לא זכרתי כמה סבלנות אתם מביאים כשאתם מגיעים.”

יהודה לא הכין לה מספיק נרות, היא מגלה. תכננה להדליק עוד נר ולא זכרה לומר לו. היא מארגנת בחופזה פמוט נוסף, בזיך ופתיל צף, יוצקת מים ושמן. מדליקה נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס ומבקשת רחמים בעיניים עצומות. אלחנן. א-ל, חוננו. א-להא דמאיר, ענני

חבל שהיא לא לומדת אתה באותה כיתה. זה היה משנה את המצב שלה לגמרי. איך היתה רוצה שיראו אותן יחד. שיעברו בנות מהכיתה שלה ויראו שיש לה חברה. ולא סתם חברה, אלא מישהי כמו פליאה, שגדולה עליה בכמה מספרים.