ילד להפשרה
ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?
ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?
“אני צריך לעדכן גם כן את ההורים שלי,” נתי מצטרף לטון האבל שלי. “אולי נקפוץ ערב אחד בקרוב – את לאבא שלך ואני לאמא שלי? נראה לי שזה יהיה חכם לגמור עם כל זה לפני שיגיע הרגע שזה יהיה בלתי נמנע כבר.”
היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו.
האמת היא שזה קצת מעליב. אנחנו מתאמצים לתת להם בית חם, לבנות להם מעון עוטף ומלא יהדות שבו הם יגדלו בריאים בגוף ובנפש ויכינו טוסטים בשתיים בלילה. מחכים להם בשובם מהמחנה של הסמינר או מזמן קיץ בישיבה עם סמרטוט וספוג הפלא כדי להקנות להם שמץ הבנה מה זה בית, וכשזה קורה והם שבים אל הקן, הם שואלים נפשם לברוח לבתים של אנשים אחרים.
“מרוב שההורים אוהבים אותם,” אמא מתחילה משפט חריף, ואז עוצרת. “ילדים צריכים יציבות, ליבי. ואת לוקחת מהם את כל היציבות, בגיל שהוא הבסיס לחיים.”
מָה עָשׂוּ לָהּ
לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי
הַיָּפָה
הָאֲצִילִית
הַשּׁוֹתֶקֶת
הדבר הראשון שהקביל אותה היה הריח. ענן של ריח שהכה בפניה. תערובת של עובש ואשפה שכבר התחילה להיהפך לקומפוסט ואמוניה שעלתה בגל מן השירותים, כאילו איזה כלב משוגע סימן לעצמו טריטוריה. ולכל אלה נלווה עוד משהו שלא ידעה מהו.
“יש לך בעיות בשלום בית?” אמא נסערת. “אני לא מכירה אותך כך. וגם נתי לא היה נראה לי אף פעם כזה. אבל ליבי, את לא חייבת להסכים לזה, גם אם הוא לוחץ עליך. יש דרכים לטפל בבעיות, את לא חייבת להרוס לעצמך את החיים, אפילו אם מתברר פתאום שהוא תלותי.”
ואז כשיצאו מבית הכנסת, והן עמדו וחיכו לאבא ולבנים, ראתה את המודעה, על לוח המודעות בכניסה, לצד ההודעות על זמני התפילות ועל האזכרה לאשה המנוחה ע”ה, כאילו הוצמדה שם בשבילה, מנסה לתפוס את תשומת לבה: דרושה נערה לעזרה בעבודות הפסח.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’