קיץ ארוך מדי – פרק י”ג
היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
“כן! בדיוק! יפה שאת זוכרת. אז טעיתי. הוא לא היה הרוצח. אני שוכחת כל פעם את הכלל הבסיסי; תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”
“החברות הטובות שלי הולכות להנדסאים,” הסברתי לאבא את הרצון שלי. “ואני, אני לא פחות מוכשרת מהן. גם הבחורים הטובים רוצים מתכנתות.”
ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך השקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת.
“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
פעם חשבה שבית זה מקום של בני משפחה, מקום לאכול ולישון, מקום לגדול ולהכין שיעורים. אבל היום היא מבינה שזה בסך הכל סוג של קופסת שימורים. היום כל זה לא מספיק לה. מה זה אומר עליה?
היא יושבת על הכיסא מכווצת כמו תינוקת. “לא אכפת לי מהשימוע, גם כך לא תכננתי לבוא. ציפורה לא מאימת עלי עם הפנימיה שלה”
“יש כל מיני זוגות,” אמא התחילה לנקות את השיש, כמו שהיא עושה תוך כדי שיחות טלפון, “שיש להם בעיות. למשל, בעיות בנישואין, או בשלום בית, אז היא מטפלת בהם ועוזרת להם.”
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’