עולם גרוש

אני קצת חלוקה על ההגדרה של חסד של אמת, ולא רק עליה. בעצם, אני ממש מקווה שלא מדובר פה בסיפור של חסד של אמת, ושכולם בריאים וקיימים וחזקים ומסוגלים לומר תודה. לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילם. אני גם מקווה מאוד שהתיאורים שלה על המשפחה הקורסת לא נכונים, או לפחות לא קורים רק בגלל בעיות שלום הבית שלהם.

אולי אני מכורה לנתי? אולי אני בכלל צריכה לעבור קורס גמילה ממנו? המחשבה הזו מצחיקה אותי עד מאוד. נוח לי להרהר בה, למרות שאני מבינה שהתמכרות היא דבר רע, ולמרות שראיתי לאחרונה עד כמה הטיפול בה כואב, עמוק וקשה.

“לא, ליבי’לי,” אבא חייך כמו מישהו שגילה סוד ולא מגלה שגילה אותו. “אני רוצה להפסיק לעשן. וכשמישהו מפסיק לעשן, כואב לו הראש ויש לו סחרחורת והוא עצבני. בגלל זה,” הוא לחש לי באוזן, “בגלל זה לא רציתי שתבואו. פחדתי שלא תהיה לי סבלנות. לא זכרתי כמה סבלנות אתם מביאים כשאתם מגיעים.”

בשבוע הבא אני אלך לרונית, ואדבר איתה על זה. אולי חבל שלא עשיתי את זה היום. מצד שני, עד עכשיו בכלל לא הייתי פנויה רגשית לחשוב על הדברים האלה. הנה, קצת זמן עם עצמי, ואני יכולה להתחיל לחשוב על הגשמה עצמית. בדיוק זו הסיבה שאני צריכה לעשות את זה כל שבוע, למשך חצי שבוע. גם לי מגיע, נכון?

כשאני מתעוררת עדיין לא ממש אור, ושברירי חלומות מתערבלים לי. הייתי בחתונה, לבשתי את שמלת הכלה וחיפשתי חתן. נראה לי שלא מצאתי, אבל אולי סתם כי התעוררתי מוקדם מדי. אולי כן מצאתי את נתי.

איך הוא יתפקד עם הילדים? מה הם יעשו כל היום עם הדיכאון שהוא משרה סביבו? אולי זה אפילו קצת מסוכן, מי יודע. זהבי תנצל את ההזדמנות שאף אחד לא מטפל בה, ותקפוץ מהחלון לספה, כמו שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן. היא יכולה ליפול. אבל רגע, בעצם, איפה הם יהיו?

מה זה? אמרו לו להתנהג כמו מדוכא כדי שאני אצטרך לעשות הכל לבד? אני מסתכלת עליו מפתח המטבח, הוא כאילו לא רואה אותי. אולי הוא אחוז שרעפים. תמיד כששמעתי את הביטוי הזה דמיינתי מישהו שנלכד בסבך של קורי עכביש, שמשתרכים על ראשו כמו שיער שיבה ויוצרים לו זקן לבן פרוע.

הבוקר רק קצת יותר טוב, כי יש שמש ואור, ואי אפשר להיות באמת עצובים או מתוסכלים. גם יש לי יותר כוח, בכל זאת ישנתי אחת עשרה שעות תמימות. אבל כשאני נזכרת שהיום יש שוב הפחתת תלות, אני נסוגה אחור. אנחנו מטפלים בילדים בשתיקה, והם כנראה מבינים משהו כי הם דווקא ילדים טובים מאוד. גם בדרך אנחנו שותקים.

כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”