בין הזמנים

אני מסתכלת על פניה העגולות, על חישוק הכסף שבאפה, על עיניה המתרוצצות אנה ואנה, ומבינה שאלמלא ההיררכיה שאליה הורגלה מילדותה היא היתה שופכת לי את הבירה הזאת על הראש, רק בשביל עשר שניות העיכוב שהמענה המתמהמה שלי שווה עבורה.

הייתי נמוכה מהמנהלת, אבל המעמד שלי כאבלה כביכול הגביה אותי, והקטין את קומתה שלה. באיזה עוד עולם שפוי הייתי יכולה לצחוק כך בפניה, והיא זו שהייתה מרגישה צורך להתנצל?

העתיד היה מלא משוכות בלתי עבירות, ולאחריו השתרע אופק אפור ושטוח. השנים הבאות יהיו רצף של מאבקים. על מיטה בלילה, על פרוסת לחם, על מעיל בחורף. כל הדברים הכי פשוטים יהיו מלחמה. ובסוף, הכי הרבה יצא ממנה מוכרת בגדים או קופאית.

כשאני יוצאת סופסוף ממבנה שדה התעופה, ועדיין לא שדדו וגם לא כייסו אותי, אני מרגישה תחושת הישג. אני מתחילה במשא ומתן משולהב עם אחד מנהגי המוניות, עד שאני קולטת שאנחנו מתווכחים עכשו על ארבע אגורות, ואני נכנסת למונית שלו. אני אומרת את צמד מילות הקסם שלימדו אותי רבותי, והנהג חוזר עליהן כמו תוכי מאושר

הוא העיף את המשגיח שלא עשה כלום ושם במקומו חייל דרוזי. זה היה חכם מאוד. אצל דרוזים אין חוכמות – צריך לשמור על כשרות, אז שומרים על הכשרות! ביחד אתו הכשרנו את המטבח. כל החודש המטבח היה כשר למהדרין.

הראש שלה קצת הסתחרר, לרגע הניחה את ראשה על דופן התחנה ועצמה את עיניה. פתאום לא היה אכפת לה כלום. מחר היא צריכה לקום מוקדם, אבל זה היה התפקיד של מי שהיא היתה מבחוץ. מי שהיא היתה מבפנים, באמת, ישבה כאן והשקיפה על הרחוב, סופגת לתוכה את קולות הלילה. צעדים רחוקים, אנחות של תנשמות. והיה לה טוב. מהלב נשר לה משא של טון.

בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?


הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ


וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז


עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת

היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.

מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.