בין הזמנים

“בכל מקרה,” המשכתי בחיקוי של קלילות, “השנה הוא לא משתכר, את יודעת.”

הָרֶכֶב נָע כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת


עַל מַצַּע אַסְפַלְט מָתוּחַ מִגּוּשׁ דָּן עַד אֵלַיִךְ


אֲנִי חוֹלֶפֶת אֲנִי רוּחַ צַד


עַל קִמּוּרֵי הַכְּבִישׁ

יש שלב בחיים שאתה מרים ידיים. זה כמו שלבי האבל. בהתחלה זה הכחשה. כי לא יכול להיות שזה המצב שלי, ולא יכול להיות שהאשה בסיפור היא אני. זה פשוט לא הגיוני. ואם נמשיך בחיים ונתעלם ממה שקורה הכל פשוט יהיה רגיל ונורמלי.

אבל מי יחליט מתי הסוף. ואולי היא רגע אחרי הסוף, או חמש שנים. או חמש עשרה. מי קובע איפה הקצה ומי מסוגל לעמוד צמוד אליו עם שיווי משקל. אולי היא אפילו שרדה חמש שנים אחרי כן, ולכן עכשו היא כל כך למטה, כי עקפה את הקצה ונפלה.

יעלי מתעלמת מ”לדחוף”, מתעכבת על כל השאר. המילים שלה קלילות כל כך, מרפרפות. אבא לעולם לא יוכל לנחש מה נצבט בתוך הלב שלה. מה דואג כל כך. “נו, ומה לא טוב בסגל מביתר, אבא? יהודה של אסתי אמר שהוא בחור מיוחד.”

בבוקר הן העמידו פנים כאילו לא קרה כלום בלילה, והדבר הכי נורמלי בעולם זה לשבת אמא ובת, אמא אוכלת טשולנט קנוי ובת פיסות חלה. אמא שותקת. בת שותקת. הן ברכו והיא הלכה שוב לספה, לישון. או שלא.

“אמא, אתם רבים?” שואל הבכור שלי בקול צלול. אני נאלמת. מזה בדיוק חששתי כל הזמן. אני בוחנת את פניו של הילד שלי, מרחמת עליו.

ניסיתי להכין עוגה, קניתי את כל המוצרים. רציתי גם מרק. לא קניתי אוכל היום, בניתי על זה. אתה מבין שאחרי זה אנשים עוד אומרים לי להתחתן? הם באמת לא מבינים שאין לי סיכוי? לאפות עוגה אני לא יכולה. אז להתחתן אני אצליח?

“את חייבת לעצור את זה,” הודיעה לי השדכנית לפני שנתיים. הוא נפגש במשך חודשיים עם בחורה מתוקה שלא זכרתי את שמה עכשיו. באותם ימים השם שלה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.