ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך השקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת.
“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
פעם חשבה שבית זה מקום של בני משפחה, מקום לאכול ולישון, מקום לגדול ולהכין שיעורים. אבל היום היא מבינה שזה בסך הכל סוג של קופסת שימורים. היום כל זה לא מספיק לה. מה זה אומר עליה?
היא יושבת על הכיסא מכווצת כמו תינוקת. “לא אכפת לי מהשימוע, גם כך לא תכננתי לבוא. ציפורה לא מאימת עלי עם הפנימיה שלה”
“יש כל מיני זוגות,” אמא התחילה לנקות את השיש, כמו שהיא עושה תוך כדי שיחות טלפון, “שיש להם בעיות. למשל, בעיות בנישואין, או בשלום בית, אז היא מטפלת בהם ועוזרת להם.”
מִלֵּב עוֹלָם וְכִבְשׁוֹנוֹ
הָלַךְ לוֹ רַבִּי גֵּרְשׁוֹנוֹ
פָּרַשׂ כְּנָפָיו מֵעִם קִנּוֹ
וְטָס כָּעָב אֵצֶל קוֹנוֹ
והיא אמרה, לא טוב. חנקה את הבכי. יותר מדי פעמים היא צריכה לחנוק את הבכי. מה קורה לה בזמן האחרון. קיוותה שסבתא תקלוט לבד, בלי שהיא תצטרך לבכות. שתבין שלא טוב זה לגמרי איום ונורא.
אני לא מזלזלת במה שהוא אומר. תמיד הוא היה טוב במתמטיקה. והוא היה שונה ממני בעוד מובן: במעבר החציה המשפחתי שלנו, אורי היה מהפסים הלבנים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’