הפעם, לא האמנתי למזלי הטוב כשהגעתי מחדר הלידה לחדר ריק. כשהלכתי לישון בלילה הוא עדיין היה ריק. אבל זהו. עכשיו זה מתנקם בי בענק. ערביה. אפילו לא דמיינתי דבר הזוי כזה. בקצב הזה, בפעם הבאה אני יולדת בבית.
פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.
פתיל דק ניצת בה, מתחיל לבעור במרכז המצח ומפזר חום לכל עבר. אופי מגזימה. קצת מקסימה והרבה מגזימה. ומילא היתה רק מגזימה. הקסם הזה שמהלך עליה, ממסך את החריגות. מעשן את המציאות ומעוות אותה. משהו פה לא הגיוני.
החתונה שלי היתה אחד האירועים ההזויים שהשתתפתי בהם מעודי, אם לא ההזוי שבהם. אמא שלי ביקשה בנימוס אולם מכובד. המחותנים ששו ושמחו על הבקשה, בוודאי. שמחה יהודית מכובדת, אלא מה? האידיליה התפוגגה כשהגיעו לדון על שמות האולמות בפועל
החלטתי להתעלם, להמשיך בכיוון חיובי, כאילו לא הבנתי כלום. אמרתי לה את המילים השחוקות, הצפויות, “זה לא עניין של צריכה, רציתי לקנות.”
עֵת שָׁרַב יַהְבִּיל,
תִּסְתַּלְסֵל קְנוֹקֶנֶת שׁוֹבָבָה.
בְּכֹבֶד רֹאשׁ יְהַנְהֵן שָׂרִיג,
עַל מֵיתָר יִפְרֹט פֶּרֶט, תִּצְהַל עוֹלְלָה.
ורק אז, בדרך חזור, היא שמה לב.
האוויר נעמד סביבה. היא מעמידה אותו גם בתוכה. סורקת. בודקת. אופי מזמזמת שיר לא מזוהה. הכלאה של אם אתה מאמין שיכולים לתקן ושל אם אין אני לי מי לי.
אין לי בחילה, היא אומרת לאופי.
אם פנינה מאמינה באפשרות של התלקחות חיים מחדש, לא הייתי רוצה להיות זאת שתכבה אותה. אם אסתייג ואערים קשיים ואומר לה שזה לא מציאותי, היא תבין שהגיע הזמן לדומם מנועים, להרפות מהכל, ורק לחכות בשקט לעצירה הסופית.
מה הסיפור שלה. מה באמת הסיפור שלה? היא יכולה לקחת את הטלפון ולדווח שהכל בסדר, שהיא יודעת איפה שלמה, שאין מה לדאוג. אבל לא. היא לא רוצה שרינה תדע את זה. היא לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל היא לא רוצה. רוצה שרינה תמשיך לדאוג ותמשיך להתקשר ותמשיך לרצות את מה שהיא לא רוצה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’