בפנים חמים וזה טוב, אבל גם רועש, מואר ואין טיפת פרטיות. הנה עוד משפט לסטיקר פילוסופי. אם החיים נותנים לך חושך וקור, תוכלי להחליף אותם ברעש ובלגן, וגם אז לא תהיי מרוצה. לא יודעת מתי פילוסופית החיים שלי הפכה להיות מייאשת כל כך, או מיואשת בעצמה.
וסבא שאל, אתם הולכים הרבה אל סבא שלך? והיא אמרה, כן, כל שבת. וגם באמצע השבוע. וסבתא נאנחה מסיבה לא ברורה ואמרה, כל הכבוד לאבא שלך שהוא ככה מטפל באבא שלו.
מָתַי תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה
וְדַרְכֵּךְ לֹא תִּהְיֶה עֲקֻבָּה עוֹד מִדָּם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּצְרֹב אֶת יָפְיֵךְ שֶׁנָּדַם
“את צועקת,” העובדת הסוציאלית מעדכנת אותי בנחת. “ואני מנסה להבין מה את אומרת, וקצת קשה לי. את רוצה להסביר לנו?”
געגועים נוראים לסבא וסבתא הציפו אותה. כאילו נקטפה מן האדמה שצמחה בה, אבל שאריות לחלוחית עדיין זרמו בעורקיה והיא לא הרגישה מנותקת, ורק אחרי זמן עלי הכותרת שלה התחילו לנבול והצימאון הכה בה. והיא לא הבינה למה עכשו. למה פתאום.
אני קרובה יותר לגיל של אמא של אילה. ויש לי ילדים קטנים ואני נהנית להיות איתם. אני מפחדת שהם יגדלו, לא רוצה להיות לבד. לא רוצה את זה בכלל. אבל אני אתגבר על זה, נכון? כמו שהתגברתי, שאני מתגברת עכשיו, ונפרדת מנתי. ואני אהיה לבד.
לא רצינו לפקוח את העיניים לאבא, העדפנו גם אנחנו להמשיך יחד איתו בחושך. האור של אמא היה מלחיץ, הרבה צללים התפרעו בו.
אני עובדת!! היא צרחה, בקול איום ונורא שלא ידעה שקבור בה. אני עובדת! אני עובדת כי אתה לא נותן לי גרוש! כי אני נראית כמו קבצנית! כי לפעמים נגמר לי הערך צבור ואין לי לשלם באוטובוס! כי אני צריכה דברים ואתה כל הזמן אומר לי לא!
שֶׁלֹּא אָמוּת עַל אֵם הַדֶּרֶךְ,
שֶׁלֹּא אֶצְפֶּה בָּהּ אֲרֻכָּה,
שֶׁלֹּא תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם
הַלֵּדָה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’