קיץ ארוך מידי

מה הפליאה הזו רואה שהוא יותר מוצא חן בעיניה מהבנות האחרות? אולי רק שהיא לא סנובית. ולא עושה סיבובים על הכרטיס של אבא. מה יש לה להיות סנובית? דלה גאה. והכרטיס של אבא שלה… הוא חסום כבר מזמן.

היא הולכת בעקבות הבחורה בצייתנות. זה לא סיפור גדול, אולי אפילו יהיה נחמד. זו לא עבודה קשה. לא כמו ניקיון או להוציא כלבים לטיול. היא אפילו כבר מחכה שיבואו קונות והיא תפגין את כישורי המכירה שלה.

לא היה לה שום דבר מענין לספר. הם לא מקלפים עגבניות ולא אוכלים את המצות בתוך שקית, ולא מכינים לבד קמח תפוחי אדמה. שום חומרה שתוציא אותה צדיקה. כאן בירושלים גילתה כמה הם משפחה פשוטה.

אסור לחשוב ככה. כאילו שהיא מבינה יותר מהקדוש ברוך הוא. מה זה אומר עליה, אם דבר כזה שטותי כמו תיק מפיל אותה? אסור להתבטא ככה. כל מה שה’ עושה הוא נכון. על אבא לא שואלים שאלות. הכל הוא עושה לטובה.

היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור.

למה באמת לא באה לכאן קודם? לא היה לה זמן. אבל זה היה יותר מזה. הרי היתה לה הספריה של הסמינר. פעם פעמיים ירדה לשם, סרקה את המדפים, ניסתה להתמכר כמו בבית הספר הקודם. אבל לא הצליחה. כאילו אי שקט בער בה, כאילו כבר לא יכלה להילכד בפיתיון שהספרים זרקו לה.

בערב סיימה את התורנות אצל סבא ויצאה בדרך הביתה. זאת אומרת, היא חשבה שהיא הולכת הביתה. אבל איכשהו, מצאה את עצמה עושה את הדרך במעלה בן זכאי לתוך הסמטאות של קטמון הישנה, עוברת על פני בתים חד־קומתיים ישנים ויפים מימי המנדט, שיושבים בהם אנשים מבוגרים שמדברים במבטא לא מזוהה.

כשהגיעה אל הבית, שמעה את הגירודים של אפצ’י מאחורי הדלת. היה ברור שהוא מתרגש לבואה. כשהדלת נפתחה, הוא קפץ עליה, ליקק את גב ידה ונבח בהתלהבות. בתרגום מכלבית זה היה נשמע, יש!! הגעת גם היום? את חברה טובה!! ולמרות שנרתעה מהפגנת החיבה הרטובה שלו, השמחה הגלויה שלו חיממה את לבה.

כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? בפרט אם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.