את ישראל אני מורידה באיטיות, שכבה אחר שכבה, מהלב, ומעטהו ממושמע, והוא נענה ועוזב אותי, אבל אותך אני צריכה לקלף, לגרד עם הציפורניים, ואת, אמא תהילה, את לא שועה לבקשתי להניח לי כבר, לעזוב.
כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? בפרט אם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.
עוּגוֹת זְהַב סְלָעִים
מִתְפּוֹרְרוֹת עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ
אֶרֶץ חוֹלוֹת צִבְעוֹנִיִּים
שְׁמוּרָה בְּכַף יָדִי
מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכישרון שלה לזכור אנשים לא היה כישרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל וגם לא היו מוטרדים מזה.
“סיימתי את השיחה,” אני נכנסת בחזרה לחדרו של קורנפלד. “וכרגע, אנחנו בתהליכים של הארכת הנישואין,” אני ממשיכה לומר ומרגישה איך הלחיים שלי מתלהטות. “אז יכול להיות שאני אמשיך לעבוד כאן.”
הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן.
כשהייתה מורתנו מכרזת ואן הנדל תמר הייתי מניפה את ידי, וכשהייתה עוברת לוענונו אפרת הייתה היא מניפה את שלה. אינטרו זהה, אאוטרו שונה. נקודת פתיחה שווה, אקורד סיום שלא משאיר מקום לטעויות. אסור שיהיו טעויות. אדם צריך לדעת את מקומו. דע מאין באת זה הבסיס להכול. אין עפר זה כעפר זה. יש אדמת עידית ויש אדמת זיבורית.
“אולי את מכירה את הסיפור הזה,” הוא מחייך אלי, “אולי כבר סיפרתי לך אותו פעם. אבל לא נורא. פעם אחת היה ילד שלא הצליח ללכת לבד. כשהוא נעזר בקביים הוא הצליח ללכת, אבל בלעדיהם הוא לא היה יכול אפילו לעמוד יותר מכמה שניות.”
תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’