תעלומת הנערה הנעלמת – חלק ג’
“בכלל לא אכפת לך ממנה, את שמה לב?” קטעה אותי אחותי הגדולה. “את דואגת לה כאילו היא ילדה קטנה. שתישן, שתאכל, שתקרא, שתהנה. אבל היא רווקה מבוגרת, אלישבע! הדאגה שלך אמורה להיות אחרת לגמרי!”
“בכלל לא אכפת לך ממנה, את שמה לב?” קטעה אותי אחותי הגדולה. “את דואגת לה כאילו היא ילדה קטנה. שתישן, שתאכל, שתקרא, שתהנה. אבל היא רווקה מבוגרת, אלישבע! הדאגה שלך אמורה להיות אחרת לגמרי!”
“זה לא מצחיק,” היתה לו נימה קצת עייפה, או חסרת סבלנות – עדיין לא ידעתי לזהות מספיק טוב – בין המילים. “יש שם כל כך הרבה בגדים מבולגנים, שאם לא הייתי מסדר אותם לא היה לנו בכלל איפה לישון. איך תוכלי להתגרש יום אחד?”
עֲבוֹדָה מַעֲשִׂית בְּיֵעוּץ
לְהַקְשִׁיב
לְהִתְבּוֹנֵן
לְהִזְדַּהוֹת
היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
“כן! בדיוק! יפה שאת זוכרת. אז טעיתי. הוא לא היה הרוצח. אני שוכחת כל פעם את הכלל הבסיסי; תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”
“החברות הטובות שלי הולכות להנדסאים,” הסברתי לאבא את הרצון שלי. “ואני, אני לא פחות מוכשרת מהן. גם הבחורים הטובים רוצים מתכנתות.”
ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך השקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת.
“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’