כל הבנות היו באות לבית הכנסת במחלצות, בוורוד ותכלת ושחור־לבן וזהב, ורק היא עמדה שם בשמלת תחרה עלובה שכבר הצהיבה וכבשה את הפנים בסידור. לבן זה לשנה טובה. אבל דוקא השנים שלה היו לא טובות, וכל הבנות שלבשו שחור הצליחו לא רע.
כמה סיכויים יש שהיא לא תקבל אותי בגלל הווידוי הזה שלי? אסור לה לשאול בראיון עבודה על מצבי המשפחתי, בדיוק כדי שלא תוכל לדחות אותי בגללו. והנה אני, ברוב טיפשותי, סיפקתי לה כך בקלות את הסיבה לומר לי לא.
בקושי היו לי מילים בלקסיקון כדי שאני אוכל לתאר את מה שסיפרת לי. ישבתי וכתבתי לי בפנקס כל מיני ניסוחים. אף אחד אף פעם לא לימד אותי את המילים שמשתמשים כדי לתאר דבר כזה. בבית הספר עשו לנו שיעורי מוגנות, דיברו על ‘ללל’. לצעוק, לברוח, לספר לאמא. אבל מה מספרים? איך אומרים? מה המילה שמתארת את מה שקרה?
תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.
הלב שלי מתעקש לרחם על נתי. כשאני נזכרת במילים שעורכת הדין שלו כתבה, אני רואה מולי את פניו החיוורות, את המלמול הלחוץ שלו כשקרא את המכתב של עורך דין אמזלג. אני מנסה לדחוק את המילים המשתלחות כלפי, כלפי הדרישות הלא הוגנות שלי, ההתנהגות שלי. אני מתאמצת לא להיזכר בכל נבואות הזעם שהיא תיארה שם.
“לא ידעתי שהוא בא!” הקול של זאתי עם התלתלים נשמע מבועת. בלי הפרצוף, זה ממש היה הקול של דיתי. “והשיער שלי נראה זוועה ותראי מה אני לובשת!”
לא היה לה שמץ כח להגן על עצמה. על איזה חינוך בכלל הוא מדבר. בא מאוחר בלילה וזורק עליהם את כל החינוך שלו בבת אחת. אין לו מושג מה קורה אתם. רק הבית דפוס הדפוק הזה בראש שלו. מה היא עושה פה. מה היא עושה פה בכלל. כל מה שהיא עושה מחרבים לה.
“את לא תהיי סחטנית אף פעם, ליבי,” הקול של נתי מנסה להרגיע. “את הבן אדם הכי הוגן שפגשתי בחיים שלי. אבל היא צודקת שאי אפשר לדעת שום דבר על אף אחד מראש. תהליכי הארכת נישואין יכולים להשפיע על אנשים בכל מיני צורות.”
אולם החתונות קרוב לבית הזה, אבל לפחות הדי התזמורת לא נשמעים עד לכאן. אני לא רוצה להפר את השקט עם שירי חתונה. אני רוצה לעלות ולהיכנס. כי אם אני עדיין מתאבלת, למה שאלך לי לבית המשתה?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’