בין הזמנים

אבא שלה, ששיחתו עם גברים יודעת להתקיים רק סביב דברי תורה, שאל את שלמה כמנהג חמים וחתנים איפה הוא אוחז, וציפה לשמוע שם של מסכת או סוגיה, אבל שלמה אמר, בבת שלך אני אוחז. והיא כל כך צחקה והוא בהה בה לרגע בחוסר הבנה ואז חייך ואמר, אה, אוחז, כתובות דף ט’. והשיחה עברה לפסים המקובלים והעיניים שלהם נפגשו לרגע ובאותו המבט הם התארסו.

מיכאל כבר חזר מערבית והיא שמעה אותו מנקה את הכלים שבכיור משאריות סעודות השבת. הוא לא מדבר איתה כבר שלושה ימים. על מה ולמה הפעם, לא לגמרי הבינה, וזה כבר לא עניין אותה. פיתחה אדישות שהגנה עליה.

בַּיּוֹם שְׁתְּכַסִי לֹבֶן דִּגְלֵךְ


בְּצִבְעֵי הָרָצוֹן הַבּוֹעֵר


וְתִתְגָּלִי שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה


מּשּׁוּחוּת נַפְשֵׁךְ

פעם, כשעמדה בתור באיזו חנות, צותתה לשיחה בין שתי נשים חילוניות. אחת מהן התלבטה בקול. איך אדע שאורן שלי הוא האחד? איך אדע שבחרתי נכון? והחברה אמרה, תבדקי אם הוא בן אדם שאפשר להתגרש ממנו. אדם שאפשר להתגרש ממנו אפשר להתחתן אתו. היא נחרדה אז עד לשד נשמתה.

רינה הולכת והיא חושבת, לא, לא מתאים לי לחזר. לא על הפתחים ולא אחרי שום דבר. רוצה לחזור הביתה ולא יכולה. אולי גם היא נחשבת חסרת בית. אולי תוציא סיורים. קבוצות של אנשים עם חיים פשוטים ייזרקו לחייה. כאוס ליום אחד. הם ייהנו והיא תתעשר. איזה יופי.

לפני שנולד מנחם, פסי הייתה אז בת שבע. היא לא הרפתה. יו, אמא, למה את פתאום שמנה וכל הבגדים שלך אחרים?

יש דברים שלא צנוע לדבר עליהם, פסי, הסבירה לה יפה וברוגע. לא מתאים לשאול את אמא כאלה שאלות.

אני לא מכורה לתדמית הסובלת. אני לא היפוכונדרית. שלמה כואב לי. הילדות כואבות לי. את כואבת לי. אתם כולכם אברים וכל הגוף שלי כואב. אני שונאת לסבול. אני לא יודעת איך מפסיקים כאב.

בסוף שאלה אותו אם הקישואים הצליחו. אמר שכן. שאלה אותו אם אוהב רוטב עגבניות, המהם משהו דומה ל’בערך’. ושוב כיסה את עצמו ביריעת עיתון אפורה, ושוב הלך לנוח, ושוב יצא לכולל של אחר צהריים, לא שוכח לברך אותה ב’להתראות’ מנומס.

שלומי, שלרוב התייחס אלי כאילו אני עשויה זכוכית – עבר לשלב הקריסטל. הוא דיבר אלי בטון חרישי, כאילו מפחד מגלי הקול שלו עצמו. כל כמה דקות הוא שאף אויר בחדות, כאילו רוצה להגיד משהו, ושתק.