הלילה סרב לגווע. השעות השתרעו ריקות וארוכות. היה לה ספר, אבל היא לא יכלה לפתוח אותו בנוכחות האחרים. היא לא ידעה איך מעבירים זמן בלי לקרוא, או ללמוד. או לעשות משהו ממשי אחר. זו מיומנות שהיא תצטרך לרכוש. לכבות את המוח, להיות עם הכלום, עם הריק, עד שקו המחשבה נהיה שטוח.
התחשק לה נורא משהו חם. כבר כמה ימים שלא נכנס לה שום דבר חם לפה. חוץ מהדבר הנורא הזה שהבחור ההוא נתן לה. והיה לה גם קצת קר. היא פשוט התגעגעה למשהו חם. משהו חם וטוב. אבל היא לא תסתכן בלאבד את האהדה של דיתי ושל שורי.
המבט של פליאה היה זועם. זהו. היה שם כעס. ומה שהיה מוזר במבט הזה הוא שהוא היה חי. הוא רשף אליה גצים. אף פעם היא לא ראתה אותה כועסת. פליאה לא היתה צריכה לכעוס. הספיקו לה הנף יד מבטל או הרמת גבה כדי להטיל וטו על כל מה שלא עמד בציפיות שלה.
לא באמת היה לה סיפור מטלטל. לא החטיפו לה מכות. היא לא היתה יתומה. אמא שלה לא היתה מרותקת למיטה ואף אחד לא פיזר אותם אצל דודים. זה היה מין משהו מתמשך. דבר קטן פה וגרוד קטן שם. כמו כאב שכשאת מנסה לזהות את המקום המדויק שלו הוא חומק לאזור אחר.
היא היתה רגילה להסתדר לבד. לקבל עזרה מבחינתה זה אומר שמשהו דפוק בה בבסיס. שזה נכון, שהיא שונה וזרה ומוזרה. אבל פה היא היתה חלק מקבוצת שווים. כל הילדים פה עזבו את הבית כי לא היה להם טוב בו. זה היה מכנה משותף נדיב. היא כאן לא לבד. היא לא צריכה להחזיק במרירות כדי לסמן לעצמה טריטוריה. העולם שדן אותם לחובה היה אויב משותף.
היא עוד לא ידעה שהחבר’ה האלה בכיכר אף פעם לא ישנים בלילות. מחזיקים את עצמם ערים כל הלילה. ובבוקר נרדמים. על ספסלים. על הדשא בפארקים. על המדרגות במרכז כלל. לפעמים מתחבאים בקומות העליונות עד שסוגרים עליהם את המקום ומבלים שם את הלילה.
נכנסה לסופר וקנתה חבילת לחמניות ולבן. היא מסתדרת. גם בלי מקרר ובלי יותר מדי ציוויליזציה. מה כבר בנאדם צריך. בנאדם שגר לבד. למה חשבה פעם שבלי קיפלינג אין טעם לחיים. ברחוב הראשי של גאולה יש קבצנית שכל מה שיש לה בחיים הוא עגלת שוק.
היא היתה משאירה פתקים, כמו שהתיירות שהיו מצטלמות על רקע הכותל היו עושות. סקרן אותה לקרוא מה אנשים כתבו בבקשות שלהם, אבל היא ידעה שאסור. זה סוד שלהם ושל הכותל. גם היא לא רוצה שיקראו את הפתק שלה. לכן תמיד נזהרה ולא כתבה את שם המשפחה.
עכשו רשמית היא היתה בת מקולקלת. מהסוג שהורים מזהירים את הבנות שלהם להתרחק מהן. תמיד חשבה שלילדות מקולקלות לא אכפת. עכשו היא ידעה שכן. זה תמיד כואב כשמתמחרים את האישיות שלך.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’