שתי בירות

ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל.

היא תלך לבד לחדר לידה. כולם ייאבקו בה. הילדות ינתקו אתה קשר, יתנכרו. יאשימו. היא תסיים את החיים זרוקה בבית מאובק, בודדה וגלמודה. היא תמות ואף אחד לא יידע. היא לא תחסר לאיש. ימצאו את הגופה שלה רק בגלל הצחנה. יגייסו מניין בתשלום ללוויה שלה.

הלילה בולע את רעם המדון המתגלגל ביניהם, את גרונותיהם האוזלים. החושך מכסה על עיניה הדומעות, על פיו המתעוות. היא מהדקת צעיף. הוא רוכס מעיל. מבטם פונה קדימה, אל הרכס שמעבר לעמק. לבם פונה לאחור, נובר כעסים ישנים, מנער אותם, מהפך בהם, נותן בהם סימנים.

את הערב תפקדו ביחד. היא על ארוחת הערב. הוא על מקלחות. הילדות לא שאלו כלום והם לא אמרו שום דבר. צהלולי הערב התנגנו כאילו הכל בסדר והיא חשבה לעצמה, אולי זה גנטי. אולי הורשתי להן את הנטייה לשתוק שתיקות מקולקלות.

מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.

אין לה כוח לפתוח את הלב ואז לשמוע הסברים או להתאכזב שהוא לא אומר שום דבר. אסור לה להתבלבל מקפה אחד וכמה שורות חיפוש. היא והוא בבעיה קשה. אולי הם לא צריכים לא יועץ ולא מטפל. אולי הם צריכים עורך דין.

היא אמרה לו שהיא מצטערת. נכון שאי אפשר להמשיך לסובב את הילדות בכחש, אבל היא לא רואה איך הם מנהלים אתן שיחת ‘זה לא אתן זה אנחנו’ או אומרים ‘החלטנו ביחד לגור בנפרד’ וכל שאר פניני הלשון ותעתועי הסמנטיקה שהציע היועץ. שלמה במפתיע הסכים אתה, גם הוא לא רואה איך.

פתיל דק ניצת בה, מתחיל לבעור במרכז המצח ומפזר חום לכל עבר. אופי מגזימה. קצת מקסימה והרבה מגזימה. ומילא היתה רק מגזימה. הקסם הזה שמהלך עליה, ממסך את החריגות. מעשן את המציאות ומעוות אותה. משהו פה לא הגיוני.

ורק אז, בדרך חזור, היא שמה לב.
האוויר נעמד סביבה. היא מעמידה אותו גם בתוכה. סורקת. בודקת. אופי מזמזמת שיר לא מזוהה. הכלאה של אם אתה מאמין שיכולים לתקן ושל אם אין אני לי מי לי.

אין לי בחילה, היא אומרת לאופי.