היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי.
שׁוּלִי רַנְד שָׁאַל הַבֹּקֶר
הֲלֹא תִּשְׁמַע אֶת יְתוֹמֶיךָ
וְהוּא בָּכָה, צָעַק, דָּרַשׁ שֶׁכְּבָר תִּתְרַצֶּה.
אני עומדת ליד הביצה לבדי. הסלע עם העובש עליו מואר באור יום. מעולם לא ראיתי אותו כך, כי לא יצא לנו ללכת לשם שוב. הביצה לרגלי מבעבעת בצבע ירוק חולני, למרות שעולה ממנה ריח עובש מתוק. במרכז הביצה ניצב עלה גדול, ועליו יושב בתנוחה חסרת סבלנות צפרדע גדול במיוחד.
בארבע וחצי תהיתי אם הדבר הנכון היה פשוט ללכת ולדפוק על הדלת של שושי. ריקי יכולה לשמור בינתיים על הילדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה לציפי. היא לא עדכנה כנראה את החברה שלה במרד נגדי, ולא הגיע לה עונש מביך כזה.
מצחיק, פעם היא חשבה שמאה שקל לעליונית זה סכום עצום. המושגים שלה נעצרו בחמישים שקל גג. אבל זו היתה סחורה של השוק של יום רביעי. היא כבר הספיקה לרכוש הבנה באיכות של בגדים. בהלכות כביסה. בצפיפות של אריגים.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,
מֵעִיר לְעִיר,
מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה.
“אתה כבר כמה שבועות מסתובב פה כאילו אין לך ברירה ולכן אתה גר פה, או שאין לך כסף לגור במקום אחר. ואני מנסה כל הזמן להראות לך כמה נעים כאן, להסב את תשומת לבך לרגעים נעימים. אני מנסה להסביר לך שטוב לנו, ואתה פשוט ממשיך, מדלג על זה ועובר הלאה!”
לא, היא לא צריכה לפחד. היא יכולה להיות אחראית לעצמה. היא תעבוד בבקרים ותדאג לעצמה. היא לא מאמינה לחרוזי הילדות שהבטיחו שאם תלך לשם יאכל אותך זאב האאאם. שום זאבים לא יבואו. אבל לא כל האנשים טובים. ואולי זה מסוכן מדי ללכת החוצה.
אני מנתקת ומכניסה את הטלפון לתיק שלי. אם נתי לא מוכן לבוא ולדבר איתי, אני אשב עם חברה ויהיה לי נחמד. לא, זאת לא תלות, מה פתאום. אני ממש מרגישה איך אני עצמאית יותר כשאני מוצאת בחברה תרופה למצב הרוח הרע שלי בגלל בעלי. ואולי אני צריכה חברות נוספות, כדי שבאמת לא אהיה תלותית באחת, ואם שירה תאכזב אותי אוכל להתקשר למישהי אחרת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’