סיפורים בהמשכים

“אני מפחדת שיש לנו בת,” בלעתי קצת רוק. לא יודעת מה התערבב בו שהוא היה מלוח קצת. “ושיגלו לי את זה, ואני לא אדע איך לומר לך.”

עמנואלה נכנסה אליהן בכיתה ח’. היו לה פנים שחומות מאורכות ואף דק ומחודד ועיני שקד דבשיות, וגבות דקות שהתעקלו בצורה משעשעת כשהיתה זועמת. היא היתה צוחקת ואז מתרגזת תוך רגע ותכף נרגעת וכולן חשבו שזה נורא מתוק.

אחר כך נוצר צונאמי אנושי קטן כשכל השאר הגיעו בערך ברגע שלפני הצלצול, והספיקו לכתר את המקום שלה ולשאול איך קוראים לה ומאיפה היא באה ולמה וכמה אחים יש לה. פתאום הפרטים הקטנים והלא חשובים האלו שמו אותה במרכז העניינים.

אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.

ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד.

היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר, הם לא גנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.

והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.

אחר כך האנשים סביבה הלכו הביתה, עוד לילה ועוד יום. האנשים סביבה יצאו לעבודה, אפורי שיער, אוחזים בכלבים. חזרו הביתה. מלווים בנכדים. והיא היתה עוד יום בחדר שבמלון, מודדת מטפחות. עם לבבות שאף אחד לא רואה. לבבות שלא נתנה מעולם.

היא מנסה להתעלם, לעצום עיניים חזק יותר ולנסות להרדם, אבל הוא עומד שם, מול עיניה הסגורות, והיא מבינה שסיכוי להרדם אין לה. ונכנעת, פותחת עיניים ושואלת אותו בקול עייף, תגיד לי מה אתה רוצה.