והיא אמרה, לא טוב. חנקה את הבכי. יותר מדי פעמים היא צריכה לחנוק את הבכי. מה קורה לה בזמן האחרון. קיוותה שסבתא תקלוט לבד, בלי שהיא תצטרך לבכות. שתבין שלא טוב זה לגמרי איום ונורא.
“נהיה משפחה של רווחה,” אני אומרת לספינה שנכנסת לשדה הראייה שלי. “זוג מסכן, נשוי, עם מיליון ילדים ובלי כסף. ואני לנצח לא אוכל לעשות קריירה.”
עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק.
אני חולמת כל מיני שברירי חלומות, מדלגת מתמונת הבית שלי, מבולגן, לתמונת האולם הרוקד ומסתחרר, אחר כך אבא אומר לי משהו, ופתאום נתי קורא לי. אמא נושקת למצח שלי, ומאחלת לי רפואה שלימה.
כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.
אני שונאת להשאיר ילדים לחסדי שכנות שנכנסות להציץ. זה מלחיץ אותי ומאוד לא אחראי לדעתי. אבל אני לא רוצה להתווכח היום עם נתי. הוא צודק, לא נשאר לנו הרבה זמן להישאר ביחד, לפחות שהזיכרונות שלנו יהיו טובים.
למה לא שמרה על הפה שלה. למה היתה צריכה להראות את החכמה הגדולה שלה. ומה היא עושה פה בכלל. הידיים שלה פתאום היו לה מיותרות ולא ידעה מה תעשה בהן. הרגליים שלה הסתבכו. בשביל מה בכלל באה? ללמוד היא יכולה לבד. כמעט מעדה כשהרמזור התחלף.
אולי, כך הסקתי לעצמי בזמן שעליתי את המדרגות לכיתה שלנו, אולי יש לאבא של נחמה בעיה, ואמא של נחמה צריכה לעזור לו. מסכנה, היא לא יכולה ללמוד שום דבר, או לעבוד ימים ארוכים. והיא צריכה לטפל כל הזמן בילדים ובאבא, במקום להיות עם הילדים רק חצי שבוע.
בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’