העתיד היה מלא משוכות בלתי עבירות, ולאחריו השתרע אופק אפור ושטוח. השנים הבאות יהיו רצף של מאבקים. על מיטה בלילה, על פרוסת לחם, על מעיל בחורף. כל הדברים הכי פשוטים יהיו מלחמה. ובסוף, הכי הרבה יצא ממנה מוכרת בגדים או קופאית.
הראש שלה קצת הסתחרר, לרגע הניחה את ראשה על דופן התחנה ועצמה את עיניה. פתאום לא היה אכפת לה כלום. מחר היא צריכה לקום מוקדם, אבל זה היה התפקיד של מי שהיא היתה מבחוץ. מי שהיא היתה מבפנים, באמת, ישבה כאן והשקיפה על הרחוב, סופגת לתוכה את קולות הלילה. צעדים רחוקים, אנחות של תנשמות. והיה לה טוב. מהלב נשר לה משא של טון.
כשהיתה קטנה, אמא היתה יושבת לידה, משדלת אותה להכניס לפה כפית ועוד כפית. מתוך חום היה נדמה לה שמפלצות היו באות לטרוף אותה. ואמא היתה אומרת לה שהן לא כאן. שהיא גרשה אותן. ושאם היא תאכל הכל הן יראו כמה שהיא חזקה ולא יחזרו. והיא האמינה לה והתאמצה לגמור הכל.
קר לה. ואין לה מה לשים על עצמה. אם רק היתה לה איזו שמיכת פלנל, או אפילו סתם פשמינה… ירושלים קרה בלילות. לבשה את הבגדים שלה על הכתונת. מחר תקנה איזו שמיכת פלנל קטנה. משהו שיעטוף אותה אבל לא יתפוס הרבה מקום. זה יספיק לה. כבר לא קר כל כך בלילות.
כל הבנות היו באות לבית הכנסת במחלצות, בוורוד ותכלת ושחור־לבן וזהב, ורק היא עמדה שם בשמלת תחרה עלובה שכבר הצהיבה וכבשה את הפנים בסידור. לבן זה לשנה טובה. אבל דוקא השנים שלה היו לא טובות, וכל הבנות שלבשו שחור הצליחו לא רע.
תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.
לא היה לה שמץ כח להגן על עצמה. על איזה חינוך בכלל הוא מדבר. בא מאוחר בלילה וזורק עליהם את כל החינוך שלו בבת אחת. אין לו מושג מה קורה אתם. רק הבית דפוס הדפוק הזה בראש שלו. מה היא עושה פה. מה היא עושה פה בכלל. כל מה שהיא עושה מחרבים לה.
פתאום עלה צלצול מתוך התיק שלה. מנגינה של משהו. לקח לה זמן להבין שזה הטלפון שלה. שהמנגינה הזו היא צליל של שיחה ולא איזה נגן שהחליט לשמח את עצמו. מי יכול להתקשר אליה? חרדה אחזה בה. הילדים היו ערים וההורים שלה היו בחדר הקדמי. היא תצטרך ללכת מהר לחדר. רק שלא ישאלו שאלות.
רק כשירדה מהאוטובוס בתחנה מרכזית הרשתה לעצמה להודות בכך. זה לא היה רק תבוסה. משהו בה טיפ טיפה בירך על האירועים האחרונים. היא היתה פגועה ומרירה מקיר לקיר, אבל באיזו פינה צדדית היתה שמחה קלה על שלהורים שלה היה מספיק אכפת ממנה כדי לצאת מהכלים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’