הבהיר והכהה שהביאו אותי הנה צפו במתרחש וניגשו להרגיע אותו. הם הושיבו אותו אתם בספסל שמתחת הפסיפס ליד פתח חדר האוכל. זה השתיק אותו למספר רגעים עד ששוב דיבר, קצת אליהם קצת אלי, על ‘הדוסים האלה’ ו’הפינגווינים’. תוכי בער מתחושת עלבון, וחשדתי שגם השניים הללו שדואגים להשאיר אותו רגוע נהנים שהוא עושה להם את העבודה.
אחרי כמה ימים, כשהחדשות האפירו את פניהם של אנשי השכונה, כשהבכי על חבל הארץ שלנו שטף את הרחובות, כשהסרטים הכתומים כבר התלכלכו כי לא הורדנו אותם מהידיים, זה נגמר.
יש מי שמחפש חיבוק ויש מי שמחפש למי לתת. כוסות מים, קפה, קולה מוצעים לכל הסביבה. והיום ממשיך. מטח יריות, רגע של פחד נוראי. מחבל. כאן. לא כאן. חיילים רצים החוצה בנשק שלוף. הדלתות ננעלות. עשר דקות. כלי טייס מיורט. חזרה לשגרה. לשגרה של אזעקות, של פחד, של בהלה.
חזקי אומר שעל עצים ואבנים, באמת. היא מסכימה איתו, מי לא יסכים עם כזו אמירה בכזה מצב? אבל עצים ואבנים היא גם יודעת להגיד בעצמה לעצמה, ואיכשהו זה לא מצליח להרגיע אותה. היא מרגישה ממש דפקטית שהמח שלה נתקע על עגלה. אז היא פותחת את המייל להשיח את הדעת ואולי למצוא עוד בחידות מטופשות להעביר ולקבל ולהעביר, ולנסות לשפר את המצב רוח, ואולי גם להצליח לרגע.
חמישה שלבים לאבל, טוען המודל של קובלר-רוס. במוצאי שבת, ארבעה מתוכם נמסים ביחד, מטביעים אותנו בעיסה אפוקליפטית, תחושה שהפכנו לסטטיסטים בסרט אימה ביזארי.
חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.
רוח קלילה נשבה והשיר של אביתר בנאי התנגן לי בראש. לרגע תהיתי אם יש לי סיכוי להינצל. ואיך יהיה לך סיכוי? הראש שלי אמר. את לא מרגישה, את לא מחוברת, לא משנה מה תתפללי הוא לא יאמין לך.
טלי, ילדה שמתחצפת לאמא שלה לא בטוח שה’ ישלח לה ילדים, מה את חושבת? יש דין ויש דיין! פשוט תזהרי כשאת מדברת עם אמא שלך, ותזהרי גם לא להיות חוצפנית כי בעלך בקצב הזה לא בטוח שיחזיק מעמד איתך יותר משבועיים.
את ישראל אני מורידה באיטיות, שכבה אחר שכבה, מהלב, ומעטהו ממושמע, והוא נענה ועוזב אותי, אבל אותך אני צריכה לקלף, לגרד עם הציפורניים, ואת, אמא תהילה, את לא שועה לבקשתי להניח לי כבר, לעזוב.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’