סיפורים קצרים

רישומון בידוד

כולנו מחווטים אותו הדבר בצלם הפלא הגדול, והרבה מתוך טבענו האנושי, ובכלל זה גם הקושי להבין שאכן יש דרמה, נשתנו סדרי חיים, הידיעה שהכל שונה עכשו לא מחליקה בקלות בגרון לאף אחד. הבנה שכזו מאירה כמה וכמה דברים.
צלילי קלטת שירי ילדים מתנגנת בבית, “אשרי יושבי ביתך”. הילדות שרות עם אמא שלהן ומוחאות כף.

המשך קריאה

סולם יעקב

בין “אבינו מלכנו” אחד למשנהו, עיני האשה שלידה מודדות אותה מכף רגל ועד ראש בסקירה אטית ומדוקדקת מבעד למשקפיה. למה לא לבשה את שמלת החג החדשה? למה שוב בסוודר הלבן וחצאית הקטיפה השחורה? לא מתאימה, לעולם לא מתאימה. לכי לשטוף ידיים, וחזרי למקום. מסתכלים, מסתכלים בה. שורת עיניים בוחנות ומדקדקות בה. עם כל מבט היא עולה במחשבה לפניהן: האם טובה היא אם לאו, האם שומרת, מחונכת, מתפללת יפה ולעולם איננה נוגעת בשרשי השיער.

המשך קריאה

מחילה

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח
של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב
של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה
אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים
שלה, מלאות רעב אינסופי.

“יש לךְ כח להליכה?”

המשך קריאה

ארץ הנשמות האבודות

וָאֵפֶן כֹּה, וּפְנֵי הָעָם אֶל אֱנוֹשׁ. וָאַבִּיטָה וָאֶחְקֹרָה וָאֶדְרְשָׁה בַּפָּנִים, בִּפְנֵי אִישׁ וְאִישׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי, מְבַקֵּשׁ מַעֲנֶה לִמְבוּכָתִי, הִזְדָּהוּת אוֹ הֶסְבֵּר, אַךְ אֱנוֹשׁ הֵחֵל מוֹזֵג אֶת הַיַּיִן וּסְגָנָיו עַל יָדָיו, וְעֵינֵי כָּל הָעָם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. וָאַבִּיטָה בְּעֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה בְּעֵינֵי כָּל הָעָם אוֹר כָּחֹל דַּק מִתְחוֹלֵל. וָאֶחֱרַד מְאֹד וּפַחַד אָיֹם הִכָּה בִּי. יָדַי הֵחֵלּוּ רוֹעֲדוֹת וּמַרְפֵּקַי הֵחֵלּוּ לָזוּעַ. לְפֶתַע רָאִיתִי, הֵבַנְתִּי: אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֵנִי, אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמְעֵנִי. פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי וְחַלְחָלָה, רוּחַ עִוְעִים וְשִׁגָּעוֹן, וָאֶצְרַח בְּקוֹל נוֹרָא: “אֲהָהּ! אַיֵּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם!!!”

המשך קריאה

יעקב זמלמן חי וקים

איך הוא יכול לרשום את שמו גם בצד שנהרג וגם בצד שמעיד על מותו?

לפקיד הוא מגיש את הדף ממולא רק בחלקו העליון. לעצמו הוא אומר אולי צריך היה למות שם כדי שיזכרו אותך. בדרך חזרה הביתה הוא מנסה לנחם את עצמו שמילא, מה הסיכוי שמישהו שמסתכל בדפים היה נופל בדיוק על הדף שלו. אולי כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אחד לכמה מיליון.

המשך קריאה

הילדה הזאת

“מה קרה? תאמין לי שאני כבר בקושי זוכרת מה בדיוק קרה, לא צריך שיקרה משהו מיוחד בשביל שאהיה מותשת לגמרי מהילדה הזו, אני לא מצליחה לדבר אתה שיחה אחת נורמלית. רק טענות וויכוחים ובכיות ודמעות.”
מהחדר נשמע רחש עמום. עכשיו אני כבר בטוחה שיש לשיחה הזו מאזינה שבולעת כל מילה.

המשך קריאה

בעוד ארבעים

“אני רוצה עוד הדמיה.” נועה נרתעת מעט. בטח רואה את הגצים הפורצים מעיני. אני קובעת אתה יום ושעה. “כן, על חשבוני. אחר כך אתן לכם כמה טיפים לדיוק, ואם תרצו תשלמו לי. התמונה שאתם מציירים מעוותת ממש.” ואני מכתיפה את האדידס שלי ורק מסננת “שלום”.

המשך קריאה

לידה

לאחר כשעה, כשנמצאו לבדם בחדר, הביע צבי את מורת רוחו מנוכחות הוריה. לפליאתו הגדולה מלאו עיניה של מימי דמעות. היא טענה שהוא, בן שמיני למשפחה גדולה, אינו מורגל ביחס אישי שכה טבעי במשפחות קטנות. כשהעז לומר בשפה רפה כי קיווה לבלות זמן לבד על מנת שייטיבו להכיר זה את זה, הפכו הדמעות לבכי בלתי נשלט.

המשך קריאה

כשלחן ערוך

והיא חוזרת הביתה בעיניים אדומות. מספרת לאיציק שהתפללה עליהם. שמתחשק לה כבר תינוק. זה לא שקר. היא באמת התפללה עליהם. כלומר עליה אבל אשתו כגופו. ותינוק באמת מתחשק לה. היא כבר אלופה בלהסתיר את האמת בלי לשקר. באמת מתחשק תינוק. אולי לא ממש עכשיו, אבל באופן כללי היא רוצה.

המשך קריאה
דילוג לתוכן