“טוב, אני אשלח לך אותן למייל?” אמא שואלת בפרץ של מרץ. “יש כאן משרה של ספרנית בספרייה התורנית לידכם ועוד אחת של מנהלת מעון. אני יודעת שזה נשמע לך לא קשור, אבל זה ניהול וזה כסף וניסיון. ויש גם עוד שתי משרות של מזכירות ואחת בהדרכת תיירים במנהרות הכותל או משהו כזה.”
אני עומדת ליד הביצה לבדי. הסלע עם העובש עליו מואר באור יום. מעולם לא ראיתי אותו כך, כי לא יצא לנו ללכת לשם שוב. הביצה לרגלי מבעבעת בצבע ירוק חולני, למרות שעולה ממנה ריח עובש מתוק. במרכז הביצה ניצב עלה גדול, ועליו יושב בתנוחה חסרת סבלנות צפרדע גדול במיוחד.
“אתה כבר כמה שבועות מסתובב פה כאילו אין לך ברירה ולכן אתה גר פה, או שאין לך כסף לגור במקום אחר. ואני מנסה כל הזמן להראות לך כמה נעים כאן, להסב את תשומת לבך לרגעים נעימים. אני מנסה להסביר לך שטוב לנו, ואתה פשוט ממשיך, מדלג על זה ועובר הלאה!”
אני מנתקת ומכניסה את הטלפון לתיק שלי. אם נתי לא מוכן לבוא ולדבר איתי, אני אשב עם חברה ויהיה לי נחמד. לא, זאת לא תלות, מה פתאום. אני ממש מרגישה איך אני עצמאית יותר כשאני מוצאת בחברה תרופה למצב הרוח הרע שלי בגלל בעלי. ואולי אני צריכה חברות נוספות, כדי שבאמת לא אהיה תלותית באחת, ואם שירה תאכזב אותי אוכל להתקשר למישהי אחרת.
“אז תוותרי,” הוא מתקצף פתאום. “לכי להיות שוב מזכירה בכמה שקלים לחודש, ונבקש מההורים שלנו הלוואות. בכלל, אפשר לגלגל בין ארבעתם. בחודש הבא אני אבקש מאמא שלי הלוואה של אלפיים חמש מאות כדי להחזיר לאבא שלך, ועוד קצת לחיות, ואחר כך מאבא שלי שלושת אלפים וחצי כדי להחזיר לאמא שלי ולחיות, ואת תבקשי מאמא שלך ארבעת אלפים וחצי כדי להחזיר וחוזר חלילה.”
“כי קיבלתי שיעורי בית,” אני מתיישבת על הספה, ושמחה לראות שהוא שומט את הסמרטוט על השולחן. “המאמנת שלי הציעה שאנסה ליצור קשר עם חברות, שוב. היא אומרת שאולי זה יהיה תחליף לנחת הזו, שאני מחפשת במשפחה.” אני בוחנת טוב טוב את התגובה שלו, אבל נתי משפיל את עיניו.
בפנים חמים וזה טוב, אבל גם רועש, מואר ואין טיפת פרטיות. הנה עוד משפט לסטיקר פילוסופי. אם החיים נותנים לך חושך וקור, תוכלי להחליף אותם ברעש ובלגן, וגם אז לא תהיי מרוצה. לא יודעת מתי פילוסופית החיים שלי הפכה להיות מייאשת כל כך, או מיואשת בעצמה.
“את צועקת,” העובדת הסוציאלית מעדכנת אותי בנחת. “ואני מנסה להבין מה את אומרת, וקצת קשה לי. את רוצה להסביר לנו?”
אני קרובה יותר לגיל של אמא של אילה. ויש לי ילדים קטנים ואני נהנית להיות איתם. אני מפחדת שהם יגדלו, לא רוצה להיות לבד. לא רוצה את זה בכלל. אבל אני אתגבר על זה, נכון? כמו שהתגברתי, שאני מתגברת עכשיו, ונפרדת מנתי. ואני אהיה לבד.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’