יש הערב חתונה של בת השדכנים שלנו. והפעם אני מארגנת את הילדים לבד. הנה, רונית, אני עושה את שיעורי הבית שלי באופן מושלם. נתי לא יעזור לי. בזמן שאני אתארגן עם הילדים בעצמי, הוא ישתה קפה, או יקרא עיתון, או יעשה כל מה שמתחשק לו. הוא יתארגן בעצמו, וכשאני אסיים נצא לדרך.
זה מתחיל לתסכל אותי. אף פעם לא חשבתי על סוגיה של קנית מטען או לא כמו משהו שמתאים לתרגול עצמאות. גם לא חשבתי, עד היום שבו שמו לי את התואר “תלותית” על המצח, שזה שנתי עורך את הקניות הופך אותי להיות תלויה בו. אני מרגישה כעס גדול. שנתי יפסיק בבקשה לפנק אותי, לקחת ממני את כל היכולות האישיות שלי.
“את כזו אמא טובה לזהבי ולאבי,” אמא מתמוגגת, “כל הכבוד לך ליבי, את כזו גיבורה איך שאת מתמודדת בכל החזיתות. גם תומכת בנתי עם כל הבעיות שלו, גם אמא טובה לילדים, גם עובדת תוך כדי. כל הכבוד, ליבי, באמת שאת גיבורה, אני מעריכה אותך כל כך.”
“אנחנו רוצים להאריך את הנישואין,” אני מרגישה שהמילים יוצאות ממני בכעס, לא ברור לי על מי אני כועסת ולמה. “ואמרו לנו שצריך דבר ראשון לעבור תהליך הפחתת תלות. אז באנו.”
“סיימתי את השיחה,” אני נכנסת בחזרה לחדרו של קורנפלד. “וכרגע, אנחנו בתהליכים של הארכת הנישואין,” אני ממשיכה לומר ומרגישה איך הלחיים שלי מתלהטות. “אז יכול להיות שאני אמשיך לעבוד כאן.”
“אולי את מכירה את הסיפור הזה,” הוא מחייך אלי, “אולי כבר סיפרתי לך אותו פעם. אבל לא נורא. פעם אחת היה ילד שלא הצליח ללכת לבד. כשהוא נעזר בקביים הוא הצליח ללכת, אבל בלעדיהם הוא לא היה יכול אפילו לעמוד יותר מכמה שניות.”
“אני צריך לעדכן גם כן את ההורים שלי,” נתי מצטרף לטון האבל שלי. “אולי נקפוץ ערב אחד בקרוב – את לאבא שלך ואני לאמא שלי? נראה לי שזה יהיה חכם לגמור עם כל זה לפני שיגיע הרגע שזה יהיה בלתי נמנע כבר.”
“מרוב שההורים אוהבים אותם,” אמא מתחילה משפט חריף, ואז עוצרת. “ילדים צריכים יציבות, ליבי. ואת לוקחת מהם את כל היציבות, בגיל שהוא הבסיס לחיים.”
“יש לך בעיות בשלום בית?” אמא נסערת. “אני לא מכירה אותך כך. וגם נתי לא היה נראה לי אף פעם כזה. אבל ליבי, את לא חייבת להסכים לזה, גם אם הוא לוחץ עליך. יש דרכים לטפל בבעיות, את לא חייבת להרוס לעצמך את החיים, אפילו אם מתברר פתאום שהוא תלותי.”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’