“תגידי ליבי, מה התוכניות שלך?” אמא ניגשת ישר ולעניין. “את רוצה לארגן בעצמך את מסיבת העצמאות? את רוצה שיארגנו לך? ומה התוכניות לאחר כך, רוצה שאגיע לעזור לך עם הילדים בשבועות הראשונים עד שתיכנסי לשגרה?”
“באמת?” הוא מתכעס פתאום, “ואז תגידי שאני לא בסדר, אה? למה את לא רוצה להתגרש ממני, בכלל? אני כזה אדם גרוע, גם משאיר את הפיג’מה על הרצפה אחרי שנים שאת צריכה להתאמץ בשבילי, גם עובד עליך ואומר דברים אחרים ליועץ. גם,” הוא נעצר ונושם. “לא משנה. תתגרשי ודי, למה לך לבכות ממני כל הזמן?”
אני מנסה להשתלט על עצמי מחדש. מנגבת את העיניים, אבל הן זולגות עוד ועוד. לפחות את הקול שלי אני מצליחה להחניק. שני הגברים מסתכלים לצד אחר. מילא היועץ, באמת יותר נעים שהוא לא מסתכל. אבל נתי! שיגיד משהו, שינחם, שיבטיח!
“זה לא מצחיק,” היתה לו נימה קצת עייפה, או חסרת סבלנות – עדיין לא ידעתי לזהות מספיק טוב – בין המילים. “יש שם כל כך הרבה בגדים מבולגנים, שאם לא הייתי מסדר אותם לא היה לנו בכלל איפה לישון. איך תוכלי להתגרש יום אחד?”
“החברות הטובות שלי הולכות להנדסאים,” הסברתי לאבא את הרצון שלי. “ואני, אני לא פחות מוכשרת מהן. גם הבחורים הטובים רוצים מתכנתות.”
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
“יש כל מיני זוגות,” אמא התחילה לנקות את השיש, כמו שהיא עושה תוך כדי שיחות טלפון, “שיש להם בעיות. למשל, בעיות בנישואין, או בשלום בית, אז היא מטפלת בהם ועוזרת להם.”
“נהיה משפחה של רווחה,” אני אומרת לספינה שנכנסת לשדה הראייה שלי. “זוג מסכן, נשוי, עם מיליון ילדים ובלי כסף. ואני לנצח לא אוכל לעשות קריירה.”
אני חולמת כל מיני שברירי חלומות, מדלגת מתמונת הבית שלי, מבולגן, לתמונת האולם הרוקד ומסתחרר, אחר כך אבא אומר לי משהו, ופתאום נתי קורא לי. אמא נושקת למצח שלי, ומאחלת לי רפואה שלימה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’