רק כשירדה מהאוטובוס בתחנה מרכזית הרשתה לעצמה להודות בכך. זה לא היה רק תבוסה. משהו בה טיפ טיפה בירך על האירועים האחרונים. היא היתה פגועה ומרירה מקיר לקיר, אבל באיזו פינה צדדית היתה שמחה קלה על שלהורים שלה היה מספיק אכפת ממנה כדי לצאת מהכלים.
והיא לא שאלה את עצמה מה פתאום אתי הזאת רוצה עכשו שהיא תבוא אליה. ולמה שאשה נשואה תרצה שנערה בת שש עשרה תהיה אתה בקשר. אחר כך נפל לה האסימון. מישהו שלח אותה. אולי מהסמינר, אולי ההורים שלה עצמה.
סבתא היתה אומרת שהם דור מפונק. יש להם הכל, חשמל ומכונת כביסה ומים זורמים. שהיא לא יודעת מה זה לשאוב מים מהבאר. סבתא שלה היתה הולכת לקנות קרח אצל מוכר הקרח וסוחבת אותו במלקחיים הביתה. במטבח היה להם כיור אחד, ולא היה מושג של להשאיר כלים בכיור לאחר כך, כשיתחשק.
ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?
אז זה הכל? זה מה שהיה חסר לה – כמה פריטי ביגוד ותסרוקת? היא נראתה כמו איזה דמות מצוירת בספר צביעה דהוי שפתאום יצאה מן הדפים וקיבלה חיים ונוכחות. כל הדיבורים על שהכל חיצוניות ושהעיקר מה שאדם מקרין איבדו בבת אחת את התיקוף שלהם. היא לא יכלה להקרין כלום כשהרגישה סמרטוטית ועלובה. בגדים זה כן חשוב. עכשו היא ידעה את זה מאד.
היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי.
מצחיק, פעם היא חשבה שמאה שקל לעליונית זה סכום עצום. המושגים שלה נעצרו בחמישים שקל גג. אבל זו היתה סחורה של השוק של יום רביעי. היא כבר הספיקה לרכוש הבנה באיכות של בגדים. בהלכות כביסה. בצפיפות של אריגים.
לא, היא לא צריכה לפחד. היא יכולה להיות אחראית לעצמה. היא תעבוד בבקרים ותדאג לעצמה. היא לא מאמינה לחרוזי הילדות שהבטיחו שאם תלך לשם יאכל אותך זאב האאאם. שום זאבים לא יבואו. אבל לא כל האנשים טובים. ואולי זה מסוכן מדי ללכת החוצה.
רק זה חסר לה שעכשו גם ידעו שהיא הולכת ליועצת. המסמר האחרון בארון הקבורה שלה. מי הולכת ליועצת? רק מי שמופרעת או בעייתית. ללכת ליועצת זה כמו להסתובב בסמינר עם שלט על הגב ‘אני דפוקה’.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’