סיפורים קצרים

מחילה

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח
של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב
של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה
אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים
שלה, מלאות רעב אינסופי.

“יש לךְ כח להליכה?”

המשך קריאה

ארץ הנשמות האבודות

וָאֵפֶן כֹּה, וּפְנֵי הָעָם אֶל אֱנוֹשׁ. וָאַבִּיטָה וָאֶחְקֹרָה וָאֶדְרְשָׁה בַּפָּנִים, בִּפְנֵי אִישׁ וְאִישׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי, מְבַקֵּשׁ מַעֲנֶה לִמְבוּכָתִי, הִזְדָּהוּת אוֹ הֶסְבֵּר, אַךְ אֱנוֹשׁ הֵחֵל מוֹזֵג אֶת הַיַּיִן וּסְגָנָיו עַל יָדָיו, וְעֵינֵי כָּל הָעָם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. וָאַבִּיטָה בְּעֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה בְּעֵינֵי כָּל הָעָם אוֹר כָּחֹל דַּק מִתְחוֹלֵל. וָאֶחֱרַד מְאֹד וּפַחַד אָיֹם הִכָּה בִּי. יָדַי הֵחֵלּוּ רוֹעֲדוֹת וּמַרְפֵּקַי הֵחֵלּוּ לָזוּעַ. לְפֶתַע רָאִיתִי, הֵבַנְתִּי: אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֵנִי, אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמְעֵנִי. פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי וְחַלְחָלָה, רוּחַ עִוְעִים וְשִׁגָּעוֹן, וָאֶצְרַח בְּקוֹל נוֹרָא: “אֲהָהּ! אַיֵּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם!!!”

המשך קריאה

יעקב זמלמן חי וקים

איך הוא יכול לרשום את שמו גם בצד שנהרג וגם בצד שמעיד על מותו?

לפקיד הוא מגיש את הדף ממולא רק בחלקו העליון. לעצמו הוא אומר אולי צריך היה למות שם כדי שיזכרו אותך. בדרך חזרה הביתה הוא מנסה לנחם את עצמו שמילא, מה הסיכוי שמישהו שמסתכל בדפים היה נופל בדיוק על הדף שלו. אולי כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אחד לכמה מיליון.

המשך קריאה

הילדה הזאת

“מה קרה? תאמין לי שאני כבר בקושי זוכרת מה בדיוק קרה, לא צריך שיקרה משהו מיוחד בשביל שאהיה מותשת לגמרי מהילדה הזו, אני לא מצליחה לדבר אתה שיחה אחת נורמלית. רק טענות וויכוחים ובכיות ודמעות.”
מהחדר נשמע רחש עמום. עכשיו אני כבר בטוחה שיש לשיחה הזו מאזינה שבולעת כל מילה.

המשך קריאה

בעוד ארבעים

“אני רוצה עוד הדמיה.” נועה נרתעת מעט. בטח רואה את הגצים הפורצים מעיני. אני קובעת אתה יום ושעה. “כן, על חשבוני. אחר כך אתן לכם כמה טיפים לדיוק, ואם תרצו תשלמו לי. התמונה שאתם מציירים מעוותת ממש.” ואני מכתיפה את האדידס שלי ורק מסננת “שלום”.

המשך קריאה

לידה

לאחר כשעה, כשנמצאו לבדם בחדר, הביע צבי את מורת רוחו מנוכחות הוריה. לפליאתו הגדולה מלאו עיניה של מימי דמעות. היא טענה שהוא, בן שמיני למשפחה גדולה, אינו מורגל ביחס אישי שכה טבעי במשפחות קטנות. כשהעז לומר בשפה רפה כי קיווה לבלות זמן לבד על מנת שייטיבו להכיר זה את זה, הפכו הדמעות לבכי בלתי נשלט.

המשך קריאה

כשלחן ערוך

והיא חוזרת הביתה בעיניים אדומות. מספרת לאיציק שהתפללה עליהם. שמתחשק לה כבר תינוק. זה לא שקר. היא באמת התפללה עליהם. כלומר עליה אבל אשתו כגופו. ותינוק באמת מתחשק לה. היא כבר אלופה בלהסתיר את האמת בלי לשקר. באמת מתחשק תינוק. אולי לא ממש עכשיו, אבל באופן כללי היא רוצה.

המשך קריאה

לדבר…

ביום הראשון שמעון קם בשיא הרצינות, הוא התייצב במטבח ואפילו נטל ידיים לבד. הוא התרגש ואני התרגשתי יותר. הלב שלי פרפר ביחד עם שלו כשיצאנו

המשך קריאה

מצבה

אבל עכשו הכל נגמר, והיא ישבה מול “ראם מצבות”, האלמנה השבורה שהיתה אמה יושבת לצדה, והם מחכים שתכתוב להם מילים. השאירו כמה שורות בתחתית טופס רשמי שמכר להן שלושה לוחות שיש כבדים לכסות בהם על חייו.

המשך קריאה
דילוג לתוכן