כשהייתה מורתנו מכרזת ואן הנדל תמר הייתי מניפה את ידי, וכשהייתה עוברת לוענונו אפרת הייתה היא מניפה את שלה. אינטרו זהה, אאוטרו שונה. נקודת פתיחה שווה, אקורד סיום שלא משאיר מקום לטעויות. אסור שיהיו טעויות. אדם צריך לדעת את מקומו. דע מאין באת זה הבסיס להכול. אין עפר זה כעפר זה. יש אדמת עידית ויש אדמת זיבורית.
ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?
האמת היא שזה קצת מעליב. אנחנו מתאמצים לתת להם בית חם, לבנות להם מעון עוטף ומלא יהדות שבו הם יגדלו בריאים בגוף ובנפש ויכינו טוסטים בשתיים בלילה. מחכים להם בשובם מהמחנה של הסמינר או מזמן קיץ בישיבה עם סמרטוט וספוג הפלא כדי להקנות להם שמץ הבנה מה זה בית, וכשזה קורה והם שבים אל הקן, הם שואלים נפשם לברוח לבתים של אנשים אחרים.
“אמא,” אני אומרת פתאום, רוצה להצחיק אותה. “רות שאלה אותי היום אם אני בקטע של בייביסיטר. אמרתי לה שאני יותר בקטע של קופת העיר. לספר איזה סיפור בלהה על משפחה מרובת ילדים, שמונה במספר, שהאמא חלתה במחלה הנוראה, האבא מתרוצץ איתה בין רופאים, וכל העול נופל על הבכורה בת ה-15, כשהקטן בן חצי שנה בלבד!”
“אני מנסה להבין משהו,” אחת השדכניות נעמדה מול הצלחת המרוקנת שלה ושילבה את זרועותיה מולנו. “ביקשו ממני במפורש להגיע הערב כדי לפגוש בחורה באווירה נחמדה של איחוד משפחתי, ועל הדרך להכיר גם את המשפחה כולה. אז מה זה הקרקס הזה פה?”
“זאת תהיה הקטנה בבעיותינו,” שלומית חייכה בעצב. “בערב הלביבות הזה נצטרך להתמודד עם שש שדכניות שיופתעו לגלות שהן סועדות בחברת הקולגות שלהן. ועם אחות אחת שלנו שכנראה תחליף מנעולים בסופו של הערב.”
“בכלל לא אכפת לך ממנה, את שמה לב?” קטעה אותי אחותי הגדולה. “את דואגת לה כאילו היא ילדה קטנה. שתישן, שתאכל, שתקרא, שתהנה. אבל היא רווקה מבוגרת, אלישבע! הדאגה שלך אמורה להיות אחרת לגמרי!”
“כן! בדיוק! יפה שאת זוכרת. אז טעיתי. הוא לא היה הרוצח. אני שוכחת כל פעם את הכלל הבסיסי; תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”
“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’