ולא יודעים איך. ובאמת איך יידעו, אם גם אני בעצמי לא יודעת מה נכון לי עכשו? לכו. אל תלכו. תחבקו. תתרחקו. צריכה אוכל. לא אוהבת אוכל של אחרים. לא רוצה טובות. מה הקשר לכסף? אנחנו לא עניים.
הילדים, הילדים. שרק לא ייפגעו. אני מוכנה לכל, ריבונו של עולם. אני מורידה את הראש.
אני לא יודעת כלום, לא אומרת כלום, רק מבקשת־דורשת ממך, שהילדים לא ייפגעו.
הבועה התנפצה באחת, אנחנו לא מוגנים בעליל. פתאום חשופים לעין כל, המסך נפתח בלי התראה, הסצנה הכי איומה מתרחשת עוד לפני שהשחקנים יודעים את תפקידם.
אני אוספת את עצמי, שואבת כח מנוכחותה של אחותי לידי, ומדברת בטון הכי ברור והחלטי: מבינה שאתה מרגיש מאד רע, אבל סיכמנו משהו, זוכר? שאם אתה מדבר עוד פעם אחת דיבורים מהסוג הזה, אתה מחפש לך מקום אחר להיות בו. אני לא חוזרת ככה הביתה. נקודה.
עושה קניות, שולחת ילדים לבית הספר, מקבלת אותם, שומרת על ניצוץ החיים למענם.
לא יכולה לפקח על התרופות, לא יכולה. לא יכולה לנהל שיחות עומק על תכלית החיים וסודם אל תוך הלילה וביום שאחריו, ותוך כדי לענות בסבלנות לילד ולפשר מריבות, לא יכולה. נקודה.
מדבר, לכתך אחרי… בארץ לא זרועה. חסד נעורייך. האמנם זה החסד שאתה רוצה ממני, ריבונו של עולם? ללכת על קוצים, על ביצים, לא לפגוע, לא להיפגע… עייפתי. אין לי כח, אין לי דעת. רוצה לשאול בעצת גדולים.
מבולבלת, מסרים כפולים, אשה טובה עושה רצון בעלה, מה זה להיות אשה טובה?
הרצון שלו לפעמים לא הגיוני, לא מציאותי. ולפעמים לא רוצה בכלל, כלום, גם לא לחיות.
ואני רוצה. לחיות. לא מכירה משהו אחר.
בארבע וחצי תהיתי אם הדבר הנכון היה פשוט ללכת ולדפוק על הדלת של שושי. ריקי יכולה לשמור בינתיים על הילדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה לציפי. היא לא עדכנה כנראה את החברה שלה במרד נגדי, ולא הגיע לה עונש מביך כזה.
את לא יכולה להאזין למוסיקה כשבעלך האבירי מתנדב להסיע אותך כדי לגנוב כמה דקות נוספות של ביחד. לא הוגן לסגור את האוזניים והחושים כשהבעל המקסים שלך משתוקק לחלוק איתך מה עבר עליו היום. אין לך זכות לעצום עיניים בערב ולהתחבא בצלילים, כשאת אישה צעירה שאמורה לפטפט ולהגיב לבעלך שקורא לך.
לא ידעתי שיש לי בעל משורר, אבל לא נורא. גם הוא לא ידע שיש לו אישה שתרצה לשבת עם שמלת כלה על גדר אבנים בחניית האולם. יש הפתעות בחיים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’