והיא לא שאלה את עצמה מה פתאום אתי הזאת רוצה עכשו שהיא תבוא אליה. ולמה שאשה נשואה תרצה שנערה בת שש עשרה תהיה אתה בקשר. אחר כך נפל לה האסימון. מישהו שלח אותה. אולי מהסמינר, אולי ההורים שלה עצמה.
“אני לא חושב שאני מכור,” הוא שוב אומר את המילים, עדיין הן מהססות לו בפה. “לא,” עכשיו הוא נשמע בטוח יותר. “זה לא נשמע כמו התמכרות. אבל מה אני מבין בעצם? אף פעם לא הייתי מבין גדול בענייני נפש. והוא עובד סוציאלי קליני שמתמחה בהתמכרויות.”
אני אוספת את עצמי, שואבת כח מנוכחותה של אחותי לידי, ומדברת בטון הכי ברור והחלטי: מבינה שאתה מרגיש מאד רע, אבל סיכמנו משהו, זוכר? שאם אתה מדבר עוד פעם אחת דיבורים מהסוג הזה, אתה מחפש לך מקום אחר להיות בו. אני לא חוזרת ככה הביתה. נקודה.
סבתא היתה אומרת שהם דור מפונק. יש להם הכל, חשמל ומכונת כביסה ומים זורמים. שהיא לא יודעת מה זה לשאוב מים מהבאר. סבתא שלה היתה הולכת לקנות קרח אצל מוכר הקרח וסוחבת אותו במלקחיים הביתה. במטבח היה להם כיור אחד, ולא היה מושג של להשאיר כלים בכיור לאחר כך, כשיתחשק.
“חבל,” אמא מצטערת. “רגע, את לא הולכת למאמנת אישית? את כן הולכת, נכון? תני לי את הטלפון שלה. אני רוצה לדבר איתה על תהליך חיפוש העבודה שלך.”
עושה קניות, שולחת ילדים לבית הספר, מקבלת אותם, שומרת על ניצוץ החיים למענם.
לא יכולה לפקח על התרופות, לא יכולה. לא יכולה לנהל שיחות עומק על תכלית החיים וסודם אל תוך הלילה וביום שאחריו, ותוך כדי לענות בסבלנות לילד ולפשר מריבות, לא יכולה. נקודה.
ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?
אני אבקש משכנה לשלוח את קורות החיים שלי מהמחשב שלה, וזה ממש לא נעים לי. אבל זו הבעיה הקטנה יותר. הבעיה הקשה היא איך לרמוז לבלהה ששולחת קורות החיים המהוללים האלה, שאינם קשורים בשום אופן לספרנות, היא הבת של בן הדוד שלה.
מדבר, לכתך אחרי… בארץ לא זרועה. חסד נעורייך. האמנם זה החסד שאתה רוצה ממני, ריבונו של עולם? ללכת על קוצים, על ביצים, לא לפגוע, לא להיפגע… עייפתי. אין לי כח, אין לי דעת. רוצה לשאול בעצת גדולים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’