לשדך את ימימה
ימימה, לעומת זאת, הורידה כמעט כל שידוך מהפרק בסופו של דבר. היו מי שקיבלו צ’אנס של פגישה בודדת, עם אחרים התמידה גם לפגישה שניה ושלישית. קומץ שידוכים התפרשו גם על פני חודשיים ושלושה של פגישות, אבל התוצאה תמיד הייתה זהה: ימימה לא התארסה.
ימימה, לעומת זאת, הורידה כמעט כל שידוך מהפרק בסופו של דבר. היו מי שקיבלו צ’אנס של פגישה בודדת, עם אחרים התמידה גם לפגישה שניה ושלישית. קומץ שידוכים התפרשו גם על פני חודשיים ושלושה של פגישות, אבל התוצאה תמיד הייתה זהה: ימימה לא התארסה.
משרבו הימים, גדלה והתעצמה משפחתו של יעקב, וילדיו היו רואים כיצד בני דודיהם מביאים את חבריהם אל מרכז האחוזה כדבר שבשגרה בעוד הם סגורים בחדריהם. החלו אומרים לעצמם, הלא אחוזה זו היא ירושה מאבותינו ואנו היחידים שעושים באמת נחת רוח לזקנינו. מדוע אפוא ניתן לאחים הסוררים להביא את החברה הרעה שלהם אל הבית שלנו בעוד אנו מסתגרים בחדרנו?
בליל שלישי של חנוכה הלכו מאירה, ליאורה וברקת להצגה. ההצגה הכי בוערת בעיר: דמעות של תנין. כל הבנות אמרו להן שחייבים. הצגה כל כך מרגשת. כולם בוכים. יושבים בהצגה ובוכים. צופים בחמדה ובוכים. יוצאים מההצגה ובוכים
“אמא שלי עובדת במשרד תיווך,” אני עונה לו חצי אמת. לא אומר לו שאמא לומדת פסיכולוגיה. אולי כשהיא תהיה פסיכולוגית אוכל לדבר על זה, אני מכיר ילדים שאבא או אמא שלהם פסיכולוגים, והם מאוד גאים בזה. גם מכבדים אותם. אבל עכשיו לא כדאי לומר. לא אמרו לי את זה בפירוש, אבל אני יודע.
היא חגגה באביב יומולדת, בתחילה באושר גדול, אחר כך בלחץ גדול, ובגיל עשרים ושבע נגמרו החגיגות. ביום ההולדת שלה היו אבא ואמא נוסעים למסע קברי צדיקים והיא היתה שואלת את עצמה לשם מה באה לעולם בכלל. נשים במה זכיין? במה? והיא לא מקבלת בעל ולא שולחת ילדים.
לא הצלחתי למצוא מילים. היא היתה אמורה להתנצל ולהבהיר שאני הכי חשוב לה בעולם, שהיא משתוקקת לשנות את המצב ולהתחיל מחדש. ככה מסתיימות שיחות כאלה. לא עם הסכמה שקטה שאני פשוט לא מעניין אותה.
אולי היא משכתבת את ההיסטוריה, אבל היא זוכרת שהגננת והריתמיקאית, חוה המנגנת קראו לה, החליפו מבטים כשהיא כבר כן הצליחה לזמר מספיק בקול. יותר בקול מכל החברות האחרות. המבט הזה עודד אותה, והיא התאמצה לשיר עד שכאב לה הגרון והצוואר, והן שוב הסתכלו זו על הפנים של זו וחייכו לעצמן. היא היתה בטוחה שהן נהנות. היום היא כבר קצת מפקפקת בפרשנות שלה, ובכלל בכל הזיכרון הזה.
אין לי תוכניות. אולי יחזירו אותי לסמינר. אם לא, אני מקווה שההורים שלי ואני נצליח להסכים על תחליף הולם. בינתיים אני במרפסת שלי בבוקר, עם הטלפון. ובאמת, הוא הרבה יותר מעניין מהשיעורים המשמימים בסמינר. אולי עדיף להישאר ככה לנצח.
רפי אמר, אני לא פוליטיקאי, לעולם לא אהיה, אני שליח ציבור, אני שר בממשלת התורה. רק אז גילתה שמדברים על תיקים ושרים. היא, טובי בלום, אשת שר? הצחקתם את סנהדריה המורחבת.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’