כשהגיעה אל הבית, שמעה את הגירודים של אפצ’י מאחורי הדלת. היה ברור שהוא מתרגש לבואה. כשהדלת נפתחה, הוא קפץ עליה, ליקק את גב ידה ונבח בהתלהבות. בתרגום מכלבית זה היה נשמע, יש!! הגעת גם היום? את חברה טובה!! ולמרות שנרתעה מהפגנת החיבה הרטובה שלו, השמחה הגלויה שלו חיממה את לבה.
“אנחנו רוצים להאריך את הנישואין,” אני מרגישה שהמילים יוצאות ממני בכעס, לא ברור לי על מי אני כועסת ולמה. “ואמרו לנו שצריך דבר ראשון לעבור תהליך הפחתת תלות. אז באנו.”
כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? בפרט אם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.
מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכישרון שלה לזכור אנשים לא היה כישרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל וגם לא היו מוטרדים מזה.
“סיימתי את השיחה,” אני נכנסת בחזרה לחדרו של קורנפלד. “וכרגע, אנחנו בתהליכים של הארכת הנישואין,” אני ממשיכה לומר ומרגישה איך הלחיים שלי מתלהטות. “אז יכול להיות שאני אמשיך לעבוד כאן.”
הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן.
“אולי את מכירה את הסיפור הזה,” הוא מחייך אלי, “אולי כבר סיפרתי לך אותו פעם. אבל לא נורא. פעם אחת היה ילד שלא הצליח ללכת לבד. כשהוא נעזר בקביים הוא הצליח ללכת, אבל בלעדיהם הוא לא היה יכול אפילו לעמוד יותר מכמה שניות.”
תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות.
“אני צריך לעדכן גם כן את ההורים שלי,” נתי מצטרף לטון האבל שלי. “אולי נקפוץ ערב אחד בקרוב – את לאבא שלך ואני לאמא שלי? נראה לי שזה יהיה חכם לגמור עם כל זה לפני שיגיע הרגע שזה יהיה בלתי נמנע כבר.”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’