מה זה? אמרו לו להתנהג כמו מדוכא כדי שאני אצטרך לעשות הכל לבד? אני מסתכלת עליו מפתח המטבח, הוא כאילו לא רואה אותי. אולי הוא אחוז שרעפים. תמיד כששמעתי את הביטוי הזה דמיינתי מישהו שנלכד בסבך של קורי עכביש, שמשתרכים על ראשו כמו שיער שיבה ויוצרים לו זקן לבן פרוע.
לא היה לה שום דבר מענין לספר. הם לא מקלפים עגבניות ולא אוכלים את המצות בתוך שקית, ולא מכינים לבד קמח תפוחי אדמה. שום חומרה שתוציא אותה צדיקה. כאן בירושלים גילתה כמה הם משפחה פשוטה.
הבוקר רק קצת יותר טוב, כי יש שמש ואור, ואי אפשר להיות באמת עצובים או מתוסכלים. גם יש לי יותר כוח, בכל זאת ישנתי אחת עשרה שעות תמימות. אבל כשאני נזכרת שהיום יש שוב הפחתת תלות, אני נסוגה אחור. אנחנו מטפלים בילדים בשתיקה, והם כנראה מבינים משהו כי הם דווקא ילדים טובים מאוד. גם בדרך אנחנו שותקים.
אסור לחשוב ככה. כאילו שהיא מבינה יותר מהקדוש ברוך הוא. מה זה אומר עליה, אם דבר כזה שטותי כמו תיק מפיל אותה? אסור להתבטא ככה. כל מה שה’ עושה הוא נכון. על אבא לא שואלים שאלות. הכל הוא עושה לטובה.
כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”
היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור.
יש הערב חתונה של בת השדכנים שלנו. והפעם אני מארגנת את הילדים לבד. הנה, רונית, אני עושה את שיעורי הבית שלי באופן מושלם. נתי לא יעזור לי. בזמן שאני אתארגן עם הילדים בעצמי, הוא ישתה קפה, או יקרא עיתון, או יעשה כל מה שמתחשק לו. הוא יתארגן בעצמו, וכשאני אסיים נצא לדרך.
למה באמת לא באה לכאן קודם? לא היה לה זמן. אבל זה היה יותר מזה. הרי היתה לה הספריה של הסמינר. פעם פעמיים ירדה לשם, סרקה את המדפים, ניסתה להתמכר כמו בבית הספר הקודם. אבל לא הצליחה. כאילו אי שקט בער בה, כאילו כבר לא יכלה להילכד בפיתיון שהספרים זרקו לה.
זה מתחיל לתסכל אותי. אף פעם לא חשבתי על סוגיה של קנית מטען או לא כמו משהו שמתאים לתרגול עצמאות. גם לא חשבתי, עד היום שבו שמו לי את התואר “תלותית” על המצח, שזה שנתי עורך את הקניות הופך אותי להיות תלויה בו. אני מרגישה כעס גדול. שנתי יפסיק בבקשה לפנק אותי, לקחת ממני את כל היכולות האישיות שלי.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’