כל הנתונים כבר הצטברו אצלה, אבל בערב, כשהביטה באריה יושב בסלון, לומד ברצינות, נהרה על...
תלכו
אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ
תִּנָּגְפוּ בְּאַבְנֵי עֶכֶּב
תִּפָּצְעוּ מִקּוֹצֵי שֶׂרֶט
תפריט
אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ
תִּנָּגְפוּ בְּאַבְנֵי עֶכֶּב
תִּפָּצְעוּ מִקּוֹצֵי שֶׂרֶט
אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה.
הוא הביט במרים, קוראת בלחש מתוך הספרון הקטן – הוא ביקש מאחד התלמידים לקנות ספרי תהלים חדשים, שלא מחזיקים שום זכרונות – ונרגע. שום דבר מתרחישי האימה ששרטט לו אמש העסקן הרפואי הבכיר לא התממש. מרים היתה שקטה, שקועה בתוך עצמה. אפילו לא דמעה. יתכן שגם טיפות ההרגעה עשו את שלהן.
עֵץ אֶחָד הוּא קְצָת יַעַר.
חִיּוּךְ הוּא קְצָת אַהֲבָה.
דַּף בְּסֵפֶר הוּא קְצָת שַׁלְוָה.
נְחָשִׁים הִתְפַּתְּלוּ בְּקֶצֶב
אֶל מִנְהֶרֶת הַמִּקְלָט הַצִּבּוּרִי.
הָרַכֶּבֶת עָצְרָה בָּעִקּוּל
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’