הָאֵם
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִצָּבָה בְּלִי לֶכֶת,
מַשְׁקִיפָה לְאָן תֵּלֵךְ, מֵאָן תָּבוֹא.
עַל עָמְדָהּ הִיא נִצָּבָה עִם פַּת הַלֶּחֶם
לְצָמְתֵי חַיֶּיךָ לַחֲבֹר.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִצָּבָה בְּלִי לֶכֶת,
מַשְׁקִיפָה לְאָן תֵּלֵךְ, מֵאָן תָּבוֹא.
עַל עָמְדָהּ הִיא נִצָּבָה עִם פַּת הַלֶּחֶם
לְצָמְתֵי חַיֶּיךָ לַחֲבֹר.
“אבל איך זה…” חננאל טלטל את ראשו ונאנח. “אני לא עד כדי כך בחור נדיר…” הוא חייך כשפי נפער במחאה, “טוב, בסדר, אבל יש מספיק בחורים כמוני ובכל זאת הם נפגשים לפחות פעם בחודש. בטוח שכל ההצעות כל כך מופקעות?”
“רוני, את מתוקה,” היא פוסקת ומושיטה יד אל עבר הכיבוד. “חסיד הוא מי שקם בבוקר בהחלטה להיות טוב יותר מאתמול. חסיד הוא מי שעובד על עצמו, ולא מוצא לעצמו אלף צידוקים למה הוא בסדר. וגם לא מוצא לעצמו אלף הסברים למה הוא לא בסדר. עובד, אמיתי.”
הַלַּיְלָה כְּבָר זָקֵן וּשְׂבַע דָּמִים
אִם מָחָר נִוָּלֵד אֶל פָּנִים חֲדָשׁוֹת
אֵינֶנִּי רוֹצָה לָדַעַת
מְגֻשָּׁם, בּוֹדֵד
מְדַדֶּה בַּעֲיֵפוּת עַל קַבֵּי הַיָּמִים.
סוֹגֵר אֶת הַדֶּלֶת עַל אֵרוּעָיו הַצּוֹבְאִים.
מִשְׁתַּחֵל בִּצְעָדִים חֲתוּלִיים לְעֵבֶר פֶּתַח הַחֵרוּם.
עֲרָפֶל תָּלוּי עַל הָעִיר
כְּמוֹ תִּקְוָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת
אָמְרוּ אוּלַי מָחָר יֵרֵד קְצָת גֶּשֶׁם
אָמְרוּ אוּלַי מִלְחָמָה
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’