לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?
הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ
וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?
הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ
וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.
היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.
אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר
בְּשִׁמְךָ
הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,
מֵעִיר לְעִיר,
מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה.
מִקֵּץ כָּל הַקִּצִּין
דְּבֻקַּת יָמִים־לֵילוֹת לְלֹא אֹפֶק לְלֹא
זְרִיחָה
חֲסַר שֵׁם הָיִיתִי חֲסַר זֶהוּת
מָתַי תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה
וְדַרְכֵּךְ לֹא תִּהְיֶה עֲקֻבָּה עוֹד מִדָּם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּצְרֹב אֶת יָפְיֵךְ שֶׁנָּדַם
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’