מְגֻשָּׁם, בּוֹדֵד
מְדַדֶּה בַּעֲיֵפוּת עַל קַבֵּי הַיָּמִים.
סוֹגֵר אֶת הַדֶּלֶת עַל אֵרוּעָיו הַצּוֹבְאִים.
מִשְׁתַּחֵל בִּצְעָדִים חֲתוּלִיים לְעֵבֶר פֶּתַח הַחֵרוּם.
“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”
כששאלתי אותו בכנות של גובה עיניים, אם הוא באמת חושב שהפסל בצורת פיל ברא אותו, ברא משהו, ולמה הוא ממשיך להקטיר לו קטורת, נאדו הניד בראשו, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם
וַתַּחְפְּרוּ לִי
עַד אֵין סוֹף,
עַד כִּי אָשִׁיב אֶתְכֶם דָּבָר,
הַרְפִּי מִן הַמִּדְבָּר
הוּא כְּבָר דָּבַק לָךְ בַּסֻּלְיוֹת
בְּקִפְלֵי הַשִּׂמְלָה
בְּזָוִיּוֹת עֵינַיִךְ.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’