לַסְּלִיחָה שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת
וְלוּק שֶׁל חֲלֻדָּה
בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי הָעֲיֵפוּת מֻתֶּכֶת
הַכַּוָּנָה חַדָּה כְּמוֹ כְּתַב חִידָה
חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.
כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”
עֲבוֹדָה מַעֲשִׂית בְּיֵעוּץ
לְהַקְשִׁיב
לְהִתְבּוֹנֵן
לְהִזְדַּהוֹת
מִלֵּב עוֹלָם וְכִבְשׁוֹנוֹ
הָלַךְ לוֹ רַבִּי גֵּרְשׁוֹנוֹ
פָּרַשׂ כְּנָפָיו מֵעִם קִנּוֹ
וְטָס כָּעָב אֵצֶל קוֹנוֹ
הֵן הָיִית שָׁם, אָחוֹת, לְמַרְגְּלוֹת הַסְּנֶה
וּבַמַּרְאֶה הַגָּדוֹל הַהוּא, יָדַעַתְּ
כִּי הָיִינוּ לְאֶחָד
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’