אוֹטֶמֶת בְּמַגֶּבֶת אֶת חָרִיץ הַדֶּלֶת


מִדֵּי לַיְלָה, אַךְ הוּא חוֹדֵר פְּנִימָה


מְאַכֵּל נִיצוֹצוֹת אוֹר, מוֹתִיר אוֹתִי


כְּצֵל דְּמוּתִי

בַּחוּץ נוֹזֶלֶת הַשָּׁנָה


עַל הַגַּגּוֹת


וְאַתְּ פּוֹעֶרֶת חַלּוֹנוֹת


בְּכָל זֹאת טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

מִיְּמִינְךָ


הָרִים סָבִיב מַעְפִּילִים


מִשְּׂמֹאלְךָ


חֲמוֹרִים בִּידֵי שׁוּעָלִים