
וְלֹא הָיָה אוֹר
מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים
בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם
וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה
מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים
בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם
וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה
“בוא נעשה סימולציה של פגישה,” הוא הופיע ערב אחד בחדר שלי. העפתי מבט מודאג בחבר החדר הצעיר ממני שישן עמוקות עם הכרית על ראשו.
והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.
אוֹטֶמֶת בְּמַגֶּבֶת אֶת חָרִיץ הַדֶּלֶת
מִדֵּי לַיְלָה, אַךְ הוּא חוֹדֵר פְּנִימָה
מְאַכֵּל נִיצוֹצוֹת אוֹר, מוֹתִיר אוֹתִי
כְּצֵל דְּמוּתִי
בַּחוּץ נוֹזֶלֶת הַשָּׁנָה
עַל הַגַּגּוֹת
וְאַתְּ פּוֹעֶרֶת חַלּוֹנוֹת
בְּכָל זֹאת טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת.
מִיְּמִינְךָ
הָרִים סָבִיב מַעְפִּילִים
מִשְּׂמֹאלְךָ
חֲמוֹרִים בִּידֵי שׁוּעָלִים
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’