
ולפתע דומה היה בעיניו כי שבה מן האופק. תחילה היתה נקודה קטנה בשמים הכחולים, אחר קרבה דמותה במהירות ועמדה באויר. כה ברורה היתה, עד כי יכול היה סבא אליפלט להביט בעיני החרוזים שלצדי ראשה הקטן.
הצמיגים צורחים על האספלט והן נבלמות מילימטר לפני עמוד תאורה. ורה חיוורת כמו ענני הנוצה שמשייטים בשמים. היא אוספת את החפצים שלה ויוצאת החוצה. אנשים מתחילים להתגודד. היא הולכת משם. ורה קוראת אחריה. היא לא עונה.
כָּל שְׁעוֹנַי אֵינָם.
הִפְקַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בַּחֲדָרִים
לֹא שַׁבְתִּי לָקַחַת.
הֵטַחְתִּי מְחוֹגִים בַּקִּירוֹת
הִנֵּה מְבַצְבְּצוֹת מִשִּׂפְתֵי תְּפִלָּתֵךְ
שִׁנֵּי מִלִּים אֲשֶׁר בָּקְעוּ
בְּפִי זְקֶנְתִּי
בָּאתִי לְדַבֵּר אִתְּךָ, לְסַפֵּר לְךָ אֶת תְּלָאוֹת הַיּוֹם וְהַשָּׁבוּעַ,
וְלָתֵת לְךָ רְשִׁימָה, שֶׁתִּתְפַּלֵּל עָלַי
וְתִשְׁמֹר לִי בַּצַּד מִמָּה שֶׁאַתָּה מְחַלֵּק לְכֻלָּם.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ, חַכִּי.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’