המורה שרה ניסתה לחשוב איתה ביחד מה לעשות, אבל היא שתקה כל השיחה בחוסר אונים....
תפריט
היא חושבת. בגללי היא התבגרה לפני הזמן. אני יודעת. אני אשמה. תמיד עשיתי צרות, מאז שנולדתי. בגללי נפרדו הוריי, בגללי עזב אבא של לולה. ובגללי הילד שלי-שלו, לא כאן.
בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.
הָלַכְתִּי כְּדֵי לָשׁוּב
לֹא מַתְאִים לִי יוֹתֵר חוֹר הַמַּנְעוּל
נִגְּפָה רַגְלִי בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל
הֵד מַשָּׂאִי חָזַר אֵלַי חָלוּל
אַל תַּפְנֶה אֵלַי
חָמוּד שֶׁלִּי
אֶת גַּבְּךָ
זֶה שֶׁטָּפַחְתִּי עָלָיו
הַחֲלוֹם שֶׁלִּי,
(חַד הוֹרִית, גְּרוּשָׁה בְּלַעַ”ז)
הוּא חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט:
לִמְצֹא חִבּוּר.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’